נקמה או הרתעה?

מתקפת הטרור של שמחת תורה הביאה רבים לקרוא לנקמה בארגון חמאס. הרצון לבצע פעולות נקם מונע מרגש אנושי טבעי, שמתגבר מטבע הדברים לאחר פיגועים קשים, דוגמת רצח הילדים במג'דל שמס שאירע בשבת האחרונה.

המושג נמה מופיע בפרשותינו בשני תחומים: האישי והלאומי. בפרשת 'מסעי' מופיעה הנקמה האישית בנקמת גואל הדם, ובפרשת 'מטות' נמצאת הנקמה הלאומית בתיאור המלחמה במדיין. נקמה אישית נתפסת כיום כמניע פסול, ונקמת גואל הדם נחשבת כרצח שחובה למנוע אותו. לעומת זאת, נקמה לאומית נתפסת על ידי רבים כלגיטימית ואף אידיאלית. תפיסה זה נתמכת במקורות מהמקרא ובחז"ל, ובראשם מלחמת הנקם במדיין, שעליה ציווה ה' בפרשתנו: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים". בעקבות צו ה', פקד משה על עמו: "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא… לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן", ומתוך ההקבלה בין "נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ל"נִקְמַת ה'" קבעו חז"ל "שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד כנגד הקב"ה".

יש שלמדו מהציווי על מלחמת מדיין שגם כיום על מדינת ישראל לצאת למלחמה לשם נקמה, אולם נראה שמלחמת מדיין בולטת דווקא כמלחמה ייחודית וחד-פעמית, והציווי לגביה היה הוראת שעה ולא קביעת שיטה לדורות. על כך ניתן ללמוד מכמה היבטים ייחודיים שהיו במלחמה זו:

א. מלחמת מדיין בוצעה רק לאחר שמשה קיבל על כך ציווי מפורש מפי הגבורה. אילו מלחמת נקם כזו הייתה לגיטימית תמיד, היה משה צריך ליזום אותה מעצמו ולא להמתין לצו מיוחד.

ב. לא מצאנו בתורה ציווי כללי על מלחמת נקם. אילו עם ישראל היה צריך להיות מונחה על ידי הרצון לנקום, היה הקב"ה מצווה לצאת לנקמה גם נגד עמים אחרים שעשו צרות לישראל.

ג. במלחמת מדיין היו דינים מיוחדים שלא מצאנו בשאר המלחמות, כגון הריגת כל הטף וכל הנקבות מגיל מסוים, ואפילו מצווה מיוחדת לשנוא: "צרור את המדיינים". במקרים אחרים, אף של מלחמות מצווה, כגון שבעת עמי כנען, יש חובה להילחם, אך אין מצווה לשנוא.

ד. חז"ל למדו ממלחמת מדיין את הכלל הידוע: "הבא להורגך השכם להורגו" (תנחומא ג).  מכאן שמלחמה זו נועדה, לדעתם, לא לשם נקמה גרידא, אלא כדי למגר איום עתידי על ישראל.

ה. הנקמה הכפולה: "נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ו"נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" ניתנת להסבר על פי הפשט, בכך שהמדיינים ביצעו התקפה כפולה על עם ישראל: פיזית ורוחנית. הם גרמו לו לחטוא בעבירות חמורות נגד ה': עריות ועבודה זרה, והביאו למותם של 24,000 איש מישראל. ייתכן שנקמת ה' נובעת מהמרכיב הייחודי של ההחטאה החמורה שביצע האויב, ובגינו ניתן גם הצו המיוחד לצאת למלחמת נקם.

ו. המושג 'נקמה' מוזכר בתנ"ך פעמים רבות כמושג חיובי, אולם ברובן המכריע הוא מיוחס לה' ולא לישראל. חז"ל ידעו היטב כי "אל נקמות ה'" (תהלים צד, א), אך למרות זאת, כשהם  הסבירו את המצווה ללכת בדרכי ה', הם אומרים שעלינו לדבוק במידותיו: "מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום" (שבת קלג, ב), וללכת בדרכי החסד של הבורא: להלביש ערומים, לבקר חולים, לנחם אבלים וכדומה (סוטה יד, א). חכמים לא אמרו: "מה הוא נוקם, אף אתה היה נוקם", שכן הנקמה מסורה לקב"ה בלבד. אנו אמורים לחקות את בורא עולם במעשים של הטבה לזולת ולא במעשים של פגיעה בזולת.

ואכן, כאשר עלתה בישראל לראשונה הדילמה אם לבצע פעולות נקם בעקבות פיגועי ערבים, המנהיגות הרבנית המובילה הביעה הסתייגות נחרצת. היה זה בעת 'פולמוס ההבלגה' בימי המרד הערבי בשנים 1936–1939, כשהרבנים הראשיים יצחק הרצוג, יעקב מאיר, בצמ"ח עוזיאל והרמ"א עמיאל הזהירו "בשם תורתנו הקדושה" ו"בשם כבוד עמנו" להימנע מפעולות גמול ונקם.

כמובן, זכותה של מדינת ישראל, ואף חובתה, להגן על עצמה, ופעמים רבות ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. לפיכך, יש לבצע סיכול פרו־אקטיבי של מזימות אויבינו וליזום מבצעי תקיפה לשם הרתעה, הן לנוכח איומים עתידיים והן בעקבות פיגועי טרור. אולם, המניע והיעד צריכים להתמקד ביצירת ביטחון לישראל ולא בנקמה. הנקמה מונעת מרגשות סוערים, היא עלולה לשבש שיקול דעת צלול ולגרור את ישראל למבצעים מיותרים, לסיכון לא הכרחי של חיילינו וכן לפריצת גבולות מוסריים. כאן המקום לציין שהנקמה הגרועה מכולן היא זו שמבצעים אנשים פרטיים על דעת עצמם, כאזרחים או במהלך שירותם, זו תמיד גורמת רק נזק מושלם.

בימי האבל על החורבן, השנה יותר מתמיד, גואים בנו באופן טבעי רגשות נקם. אולם, מדינת ישראל צריכה לפעול לפי שיקולים ביטחוניים ואופרטיביים, ואילו רגשות הזעם, הכאב והנקם על החורבן דאז ועל ההרוגים והנפגעים דהשתא צריכים להיות מופנים בתפילה לבורא עולם. כך עושה בעקביות תפילת "אב הרחמים", שבה מתפללים לה' ש"יִנְקוֹם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ… וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו…". גם כיום, במדינתנו הריבונית, הבקשה הלגיטימית לנקמה מנותבת לא-לוהי האומה.