שקרים, תככים ומזימות בספר בראשית

המעיין בספר בראשית, יכול לסבור בטעות שעניין לנו בספר שהוא אנטי חינוכי.  אלמלא היה מדובר בחומש מחומשי התורה, ספק גדול אם אדם מהיישוב היה מעוניין לחשוף את בנו לתכנים המובאים בו. ומדוע? התבוננות פשטנית ושיטחית מובילה למסקנה שמדובר בספר שסיפוריו מהולים בלא מעט שקרים, תככים, מזימות, וקומבינות, רעיונות אלו שזורים לאורך כל הספר כחוט השני.

תמיהה זו מתחדדת שבעתיים אל נוכח העובדה שערכים לא מוסריים אלו מצויים בסיפורי האבות, אברהם יצחק ויעקב, גדולי האומה הישראלית ומכונניה הטבעיים והביולוגיים. אבות האומה הם הגיבורים שגם מככבים בתככים אלו. כך למשל בפרשתנו יצחק מסתיר את היות רבקה אישתו ומציגה כאחותו, זאת הוא למד מאביו אברהם אשר ביקש משרה לשקר ולומר שהיא אינה אשתו אלא אחותו, והטעם "למען ייטב לי בעבורך", בהמשך שרה משקרת לאברהם שעה שהיא מציינת שהיא לא צחקה למשמע הבשורה. אם נשוב לפרשתנו הרי שמתואר לנו סיפור מכירת הבכורה של יעקב מעשו, גניבת הברכות, החלפת רחל בלאה, רחל שמשקרת ללבן כאשר היא נשאלת האם התרפים אצלה והיא משיבה שלא, סיפור שמעון ולוי שלא מוכנים לקבל את הרצון לכינון חיים משותפים ולברית שנרקמה בין אנשי שכם לבין יעקב, יחסים שהורתם בחטיפת אחותם דינה, שמעון ולוי מחליטים לנצל את היום השלישי למילתם, בהיותם כואבים, לבוא ולחסל את כל אנשי שכם. בהמשך החומש נקרא על מכירת יוסף מהאחים למדיינים והשקר שמספרים האחים לאביהם יעקב, על מציאת כותנת יוסף מגואלת בדם. ראובן שמבלבל יצועי אביו, סיפור יהודה וכלתו תמר וזה רק מקצת הדברים.

דוגמאות אלו יש בהם כדי לעורר את הקושי היכן היא אותה אמת עליה מזהירה התורה בקול צלול "מדבר שקר תרחק", ובכלל הרי ערך 'האמת' נימנה עם אחד מיסודות העולם כפי שקובע רבן שמעון בן גמליאל: על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר: 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'. ברשימה זו אבקש לפתוח צוהר, ולהציג טיפה מן הים בסוגיית האמת, והחובה לומר אמת ורק את האמת בשיח שבין אדם לחבירו.

הרטוריקה הייחודית בה נוקטת התורה בהקשר של השקר הינה מעניינת, שכן אין הציווי אוסר על שקר בלבד אלא הציווי מבקש להרחיק משקר, "מדבר שקר תרחק", לשון ייחודית למצוות זו בלבד, שכן אין איסור הקובע מחילול שבת תרחק או מאיסורי עריות תרחק, חז"ל עמדו על ייחודיות זו וקבעו שהאיסור מלמד עד כמה צריך אדם לא רק להישמר שלא לשקר אלא לברוח מהשקר.

הרמב"ם, בהלכות דעות קובע: "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי…ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות".

הרמח"ל, בספרו המפורסם 'מסילת ישרים' ביחס לשקר מזהה מדרגות שונות שניתן לזהות בשקר, וכך הוא שונה לנו: "דבר-השקר גם הוא חולי רע נתפשט מאד בבני – האדם, ואולם מדריגות מדריגות יש בו: יש בני – אדם שאומנותם ממש הוא השקרנות, הם הולכים ובודים מלבם כזבים גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות או להיחשב מן החכמים ויודעי דברים הרבה, ועליהם נאמר: 'תועבת ה' שפתי שקר'. ואומר: שפתותיכם דברו – שקר, לשונכם עוולה תהגה. וכבר גזרו חכמים ז"ל: 'ארבע כתות אינן מקבלות פני השכינה, ואחת מהם כת שקרנים'. ויש אחרים קרובים להם במדריגה, אף – על – פי שאינם כמוהם ממש, והם המכזבים בסיפוריהם ודבריהם, והיינו, שאין אמנותם בכך ללכת ולבדות ספורים ומעשים אשר לא נבראו ולא יהיו, אבל בבואם לספר דבר – מה, יערבו בהם מן השקרים כמו שיעלה על רוחם, ויתרגלו בזה עד ששב להם כמו טבע, והם – הם הבדאים אשר אי – אפשר להאמין לדבריהם".

אלא וכדרכן של כללים שלצידם מצויים החריגים, ולמרות שערך האמת נמנה על אחד מעקרונות העל של יחסים אנושים תיקנים, הוא אינו ערך אבסולוטי. כדרכם של ערכים שאלו אינם מוחלטים, ובמתח בין שני ערכים מתנגשים יכול וערך מסוים ייסוג או ידחה נוכח ערך אחר שמתנגש איתו. כך למשל: קובע ר' אילעא משום ר' אליעזר בר' שמעון: "שמותר לאדם לשנות מפני השלום", על אפשרות זו שהאמת תיסוג מפני השלום קובע ר' נתן שאין מדובר בהמלצה, או ברשות אלא במצווה של ממש. או הקביעה שקבעו חכמים שלתמידי חכמים מותר לשנות ב-3 מצבים במסכתא, היינו בתלמודו של אדם, כלומר אל לאדם להחזיק טובה לעצמו בפני אחרים על היותו למדן או ידען, ולכן אם שואלים אותו על השכלתו הוא יכול להקטין את לימודיו.  בפוריא, הכוונה ליחסיו המיניים של האדם, היינו שאדם יכול לשנות מהאמת אם הוא נשאל על ענייני אישות. ובאושפיזא, הכוונה לענייני אירוח, אדם אינו צריך לספר על מקום אירוח שהתארח שם.

אחת הזויות המעניינות בהקשר של המתח שבין האמת – השלום מובאת בדבריו של המהר"ל מפראג, שכתב: "לאהוב האמת הוא דבר ראוי אך שיהי' השלום עם האמת ולא ידחה האמת את השלום.

אך האם נסיק מכאן שמותר לשקר גם כשהדבר נכון ומוצדק ואולי אף מותר? דומה שתשובה לכך ניתן למצוא בדברי חז"ל ובמדרשים על ספר בראשית ועל פעולות האבות שאבק שקר ואולי אף שקר של ממש יש בהם. במקרים אלו חז"ל מבקרים גישה זו, עד כי יש המבקשים למצוא בכל תלאות האבות ובמיוחד תלאותיו של יעקב מעין עונש או מידה כנגד מידה על התנהלות חסרת אמת. ועל כך יש לתהות, אם שקריהם של אבות היו במקום ולצורך דבר טוב נכון ובמקרה שאנו מסוגלים לקבלו, להבינו או להסבירו כיצד חז"ל מלמדים שהם נענשו על כך? והשכל הישר אומר אולי דווקא ולמרות זאת חז"ל מבקשים ללמד ששקר הוא שקר, ועל האמת העולם עומד ואם פגמת באושיה מאושיות העולם בהכרח שתיענש גם אם מדובר במקום שקימת הצדקה מוסרית לכך. וכפי דמניח לנו הרשב"א באחת מתשובותיו: "ודאי שנוי השקר ואהוב האמת ואין תמורתו כלי פז"

שאל אותי פעם אדם שייצגתי בהליך משפטי את השאלה הבאה: "איך אדע האם יכול אני לשקר או לא"? ואני השבתי אותו אם הגעת להתלבטות כנראה שאינך צריך לשקר.

אכן פנים רבות לשקר, יש שקרים לבנים, ויש שקר גס, יש לשנות מהאמת, ויש להציג חצאי דברים, יש שקר משום דרכי שלום, כך על זו הדרך עוטה השקר על עצמו גלימות שונות ומשונות אשר יש בהם כדי להצדיק את השקר בעיני אומרו, אך המכנה המשותף לכל שמדובר בשקר. ומהשקר ראוי להתרחק ככל האפשר, שכן וכך כותב ספר החינוך: "השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו"