חז"ל טועים ביחס לעשיו?

העובדה שקהילת  "ביתא ישראל" היא קבוצה יהודית שאינה שייכת לקנון הטקסטואלי יהודי  אשר התפתח על ידי החכמים לאחר חורבן בית המקדש השני הופכת את יהדות אתיופיה לאוצר בלום, לקהילה המשמרת מסורת קדומה, ככל הנראה קדם-תלמודית, מקראית. בשל כך עניין אותי מהי עמדת חכמי הקהילה האתיופית ביחס לאישיותו של עשיו? שאלה זאת מעניינת במיוחד דווקא לאור גישתם השלילית של חז"ל ביחס לעשיו. המסורת הרבנית, משום מה, מדביקה לעשיו דיוקן של אכזר, בהמה, נבל ורשע. לצורך כך פניתי לכהין (קס) סמאי אלאס שליט"א. הוא השיב: "אני חושב שנעשה לעשיו עוול גדול. חכמים והרבנים בגמ' לא דייקו כשאמרו על עשיו דברים קשים שלא כתובים בתורה". שאלתי את הקס, למה הוא מתכון? הוא ענה: "התורה לא הייתה שיפוטית וכתבה מי הרשע ומי הצדיק, היא רק מתארת שהם היו אחים אבל שונים ורחוקים באישיותם. לעשיו היה כיבוד הורים גדול. גם באתיופיה היה כך. באתיופיה אסור היה לסרב להורים, אין אומרים 'לא' להורים, אלא 'הנני כאן'. כך היה עשיו. הוא תמיד הקדים את רצון אבא ואמא לפני רצונו. אבל, חכמי הגמרא לוקחים את הפסוקים ומוציאים אותם מהקשרם".

לבקשתי, הקס הוסיף דוגמאות לכך: "כאשר רבקה נכנסת להריון כתוב 'וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ'- ההיריון שלה היה קצת קשה, כי היו לה תאומים, אך חכמים הפכו את הפסוק הזה לשנאה בין האחים שהתחילה עוד בבטן של האם.

"במקרה אחר, התורה כותבת 'וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ'. פרשת הברכות הביאה למריבה קשה בין שני האחים, מה שגרם ליעקב לברוח רחוק מעשיו. לאחר עשרות שנים הם נפגשים. עשיו בא לקראתו בצבא גדול אך בסופו של דבר שני האחים מתחבקים ומתנשקים. עשיו לא מנצל את יעקב לקחת מתנות, להיפך, הוא אומר שיש לו מספיק. רואים פה את אחוות האחים. אבל, במסורת הרבנית מפרשים שעשיו רצה לנשוך את יעקב בשיניו כמו חמור. זה נשמע לא הגיוני, הרי אם רצה עשיו להרוג את יעקב הוא יכול היה למצוא דרכים אחרות. אבל, הפרשנות הזאת בעיקר מפספסת את הרגע הגדול של פיוס בין שני אחים והופכת את הרגע להחרפת השנאה בין שני אחים".

שאלתי את הקס, "למה יצחק רצה לברך את עשיו ובסוף בירך את יעקב? התורה אומרת לנו מי הבן הנבחר?". הקס ענה: "יש דברים שא-לוהים רואה ואנו כבני אדם לא מסוגלים לראות. א-לוהים ראה את מה שיצחק לא היה מסוגל לראות. אם עשיו היה רשע גמור יצחק וודאי היה שם לב. יש פה משהו שאין אנו מבינים. אלו דרכי הא-לוהים". קס סמאי פתאום שאל: "אתה יודע מי הרג את עשיו"? מי שעשה זאת, על פי ספר היובלים, היה יעקב. כל זה קרה בגלל אוהביו של עשיו, שלאחר הפיוס אמרו לעשיו שיעקב רשע, שקרן ונבל ושהוא חייב להרוג אותו. בגלל זה הצבא של עשיו נלחם עם הצבא של יעקב. תוך כדי המלחמה יהודה אמר ליעקב 'רק אתה תהרוג את אחיך, אנחנו לא יכולים לעשות זאת'. ואז יעקב הרג את עשיו אחיו".

עולות פה מספר מסקנות. ראשית, בניגוד למקרא, חז"ל מדביקים לעשיו דיוקן של איש נבל, רוצח, בהמה, אכזר ורשע. מדוע? פרופסור חננאל מאק בספרו החדש "מראשית לבראשית רבה" מציין מספר מדרשי חז"ל המסבירים את היחס השלילי של חז"ל כלפי עשיו. "מוסכמה מדרשית ידועה היא זיהויו של עשיו עם הקיסרות הרומית הכובשת והמחריבה את בית יעקב, ועם הממשל הנוצרי, במקומות ובזמנים שבהם חיו יהודים תחת שלטונם של נוצרים" (עמ' 472). כלומר, חכמים מזהים את עשיו עם האימפריה הרומית. עשיו אבי אדום חייב להיות נבל, רשע ואכזר כמו האומה הרשעה הזאת. נוסף על זאת, אנו למדים מדברי קס סמאי שאוהביו של עשיו התייחסו אל יעקב כאל רשע גמור שכוונותיו זדוניות. תפיסה דיכוטומית זאת הביאה למותו של עשיו על ידי אחיו יעקב. אסור שאוהביו של יעקב יתייחסו אל עשיו כאל רשע גמור, זה עלול להיות מסוכן.

במילים אחרות, החיים אינם שחור או לבן, רשע מוחלט מול צדיק גמור, בני האור ובני החושך. צורת חיים דיכוטומית מעין זאת איננה אנושית, היא מסוכנת וסופה חורבן ומלחמת אחים. בכל אהבה יש קורטוב של טינה ובכל טינה יש קורטוב של אהבה. יש אידיאליזציה ויש ריאליזציה, אמר פרופ' אפרים מאיר. בין שניהם יש נורמליזציה. יהדות אתיופיה, עם גישתה המקראית, מחברת אותנו לחיים נורמליים, עם ההבנה שהחיים הם לא "הכל או כלום". רק תפיסה מעין זאת, מתוך תמימות, יכולה לפרש שהחיבוק בין יעקב ועשיו היה חיבוק של געגוע, של פיוס ואהבה, חיבוק של שני אחים שסולחים אחד לשני על מעשיהם.

(תולדות תשפ"ג)