הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)
בביטוי "נצחוני בניי" נראה שלא מדובר בניצחון בוויכוח, אלא כביכול בניצחון במשחק
לפי ויקיפדיה, סוגיית תנורו של עכנאי היא כנראה הטקסט התלמודי המצוטט ביותר בספרות המודרנית. כמו פרשת דוד ובת שבע בתנ"ך, כך גם סוגייה זו זכתה לפופולריות יוצאת דופן – ולאו דווקא מהסיבות הנכונות. הסיבה שהיא אהודה כל כך בחוגים מסוימים, היא בשל המסר העולה ממנה, לפיו התורה "לא בשמיים היא" אלא מסורה להכרעתם ולשיקול דעתם של החכמים, ואפילו בת קול אינה יכולה להזיז אותם מדעתם. גם תגובתו של ה', כפי שמוסר אותה שם אליהו הנביא – "נצחוני בניי" – מחזקת את תחושת האוטונומיה האנושית, והחירות לחלוק כביכול אפילו על אלוקים עצמו ולנצח אותו. נו, מי לא אוהב להרגיש כל כך עצמאי וחזק?
אולם, האם זהו באמת המסר של הסוגייה? עיון קצר יגלה שזה ממש לא מדויק. כזכור, חכמים נחלקו על רבי אליעזר ופסקו שתנורו של עכנאי הוא טמא. הכרעה הלכתית זו כשלעצמה אינה קשורה למוסר האנושי, למצפון או לרגש. זוהי הכרעה בנושא פורמלי לגמרי, שאפילו מחמירה בניגוד לרבי אליעזר המקל. רבי אליעזר מחולל מופתים כדי לשכנע את החכמים שהלכה כמותו, ואף מגייס לשם כך בת קול משמיים – אותה דוחה רבי יהושע בהכרזה "לא בשמיים היא". אבל שימו לב, מה מציב רבי יהושע כנגד הבת קול? שוב, לא מצפון או רגש אנושי, אלא את קביעת התורה עצמה: אחרי רבים להטות! זאת אומרת, אין כאן התנגשות בין צו אלוקי למוסר אנושי, אלא בין התורה האלוקית, תורת משה, לבין בת קול מזדמנת. במקרה כזה, מורים חכמים, יש לפעול לפי התורה, משום שהיא הביטוי הסמכותי יותר לרצון ה'. אין כאן ביטוי לחירות האנושית אלא להפך, פורמליזם שאינו מאפשר חריגה מהחוק הנצחי.
ומה לגבי הביטוי "נצחוני בניי"? נראה שלא מדובר בניצחון בוויכוח, אלא כביכול בניצחון במשחק; ה' העמיד את החכמים בניסיון, האם ייצמדו להוראות התורה או יחרגו מהן, והם עמדו בו בהצלחה ונשארו מחויבים לתורה. זה כמו משחק ב"הרצל אמר", שבו אומר המפעיל לילדים לעשות משהו בלי להקדים "הרצל אמר…". במקרה כזה, הניצחון מתבטא בכך שלא יעשו מה שאמר, והוא נובע מכללי המשחק עצמם.
בקיצור, מי שמחפש כאן ראיה לכך שאפשר "להתווכח עם ה'" – עדיף שינסה במקום אחר.
(ויצא תשפ"ג)
