אפשר לקנא בתלמידי הישיבות

לימוד תורה – לא מה שחשבתם

הלל לרמן – דוקטורנט לפילוסופיה כללית, סופר, חוקר, ומרצה בפילוסופיה ובמחשבת ישראל

לכולנו נדמה שחברת לומדי התורה בישיבות המונה מאות אלפי תלמידים בארץ ובעולם, הישובים שעות ארוכות ביום ובלילה בעיניים אדומות מעייפות מול דפי הגמרא ומול החברותא שלהם, ועוסקים בדבקות ובעמקות רבה בלימוד סוגיות תלמודיות ובהוויות אביי ורבא, המלווה בדרך כלל בתנועות ידיים חדות ובקול רם, עושים זאת מתוך דבקות טוטאלית ואמונה ללא פשרות, ומתוך רצון עז לקיים את מה שנאמר, "והגית בו יומם ולילה". אז זהו, שלא.

לפעילות האינטלקטואלית הזו של לימוד הגמרא בישיבות, ולהתלהבות הרבה המתלווה לכך, יש קשר רופף לקיום מצות והגית בו. בן התורה המאמץ את מוחו בהבנת הסוגיה התלמודית, אינו חושב באותו רגע על הקדוש ברוך הוא, א-לוהים כמעט שאיננו נוכח בסוגיות התלמודיות, הוא נמצא אי שם ברקע. הוא לא לוקח חלק בהתפלפלויות, בוויכוחים המרים, ובהכרזת המנצחים. זה לא לימוד תורה, זה לימוד גמרא (תלמוד), שני דברים השונים זה מזה והנראים למי שאינו בקי, כזהים.

מדוע תלמיד ישיבה צעיר ונמרץ הנמצא בשיא כוחו הפיזי והאינטלקטואלי, יימנע ממנעמי החיים, יתיש את כוחו בלימוד אינספור דפים שנכתבו לפני אלפיים שנה, יעביר לילות שלמים בשינה מועטה, ויתמסר כל כולו ללימוד הגמרא – בעוד שבני גילו האחרים סוחטים את החיים, מטיילים במקומות מעניינים בעולם, לומדים באוניברסיטאות, מקבלים תארים, מבלים במסיבות, במסעדות ובמועדונים, ונהנים מהחיים?

יש תשובה ברורה לשאלה זו. א-לוהים אינו חלק ממנה. המחשבה המקובלת, כאילו יש כאן פעילות לשם שמים בנוסח "להמית את עצמו באוהלה של תורה" אין לה על מה לסמוך.

התשובה לשאלה זו פשוטה בתכלית. בחור הישיבה נהנה מהחיים לא פחות מהסטודנט הממוצע או החייל המשוחרר. הוא מגיע לאותם סיפוקים, הוא שמח, הוא מאושר. גם הוא סוחט את החיים. הוא לא "ממית" את עצמו, נהפוך הוא, הוא מחייה את עצמו. נהוג לראות בבחורי הישיבה כמי שמקריבים משהו לשם לימוד התורה, הם לא מקריבים כלום, רק מקבלים, נהנים מכל רגע.

לימוד הגמרא הוא כיבוש ופיצוח של אתגר אינטלקטואלי ששכרו בצדו, הנאה וסיפוק עילאי השווה בערכה ל"אאוריקה" של ארכימדס, לגילוי חוקי המשיכה של ניוטון, או לפתרון של המשפט האחרון של פרמה.

הגמרא, על שלל המפרשים הראשונים שלה כגון רש"י ובעלי התוספות, והאחרונים כגון ר' עקיבא אייגר או ר' שמעון שקופ, היא כתב חידה אחד ענק, חדר בריחה אינטלקטואלי, תשבץ היגיון מאתגר במיוחד, או בחינה פסיכומטרית כמעט אינסופית. א-לוהים אולי נמצא ברקע, אבל אינו נוטל חלק במהומה. ספק אם הוא בכלל עולה בדעתו של התלמיד המתווכח.

לימוד הגמרא הוא אתגר מחשבתי. זוהי מערכת מסועפת של טענות לוגיות כגון קל וחומר, היסקים דדוקטיביים כאלה ואחרים, היקשים וגזרות שוות הנשענים על מסורות רחוקות, קושיות ותירוצים שהם לוגיקה טהורה, וכל זאת בעמקות רבה הדורשת מאמץ אינטלקטואלי כביר.

לימוד הגמרא מסב סיפוק רב ללומדים. הבנת הסוגיה לעומקה על כל מפרשיה ומנתחיה, היא תענוג גדול. ניצחון על החברותא שלך לאחר ויכוח מר שנמשך לאורך כל הלילה בהבנת קושיה או תירוץ של ר' עקיבא אייגר, מלווה בהנאה צרופה. שאלה חכמה הנשאלת ע"י אחד התלמידים במהלך השיעור הכללי של ראש הישיבה בנוכחות כולם, והמביכה את ראש הישיבה המהסס בתשובתו, או כאשר הוא נדחק אל הקיר ללא תשובה, תזכה את התלמיד במבטי הערכה ותקנה לו מעמד גבוה בחברה הישיבתית.

לימוד הגמרא בישיבה הוא רחוק מלימוד תורה. הלימוד של התורה לשם קיום נכון של המצוות וכללי ההתנהגות הראויים, מהווה חלק קטן ולא משמעותי מזמנו של הלומד. הבחורים לומדים טקסט אניגמטי ומתאמצים לפצח אותו. טיורינג לא היה מתבייש לקחת חלק בחבורה זו. ההתמדה בלימוד במשך שעות ארוכות ביום ובלילה איננה כדי לקיים את "והגית בו" אלא כדי לפצח את האניגמה, להתגבר על האתגר האינטלקטואלי/לוגי המצוי בדפים הללו, ולצעוק בקול גדול "אאוריקה".

לימוד הגמרא בישיבה הוא תענוג גדול. הלומדים לא מפסידים כלום. לא מקריבים כלום. אין מה לרחם עליהם. אולי לקנא בהם.

החיים החברתיים של בחורי הישיבה גם הם אינם שונים בכלום מחיי החברה של מקביליהם. גם להם יש מסיבות, גם הם הולכים למסעדות וגם הם מבלים בקבוצות ובפעילויות משותפות. אך מתחת לפני השטח מתחוללת תחרות עזה. מי יותר מבריק, מי יותר חכם, מי יעלה את טיעון המחץ שיסתור את כולם, מי יסומן ע"י הרבנים וראש הישיבה כעילוי, ומי יזכה לשידוך טוב יותר, בדיוק כמו מי יהיה פרופסור מכובד, מי יהיה עו"ד צמרת, ראש מחלקה בבית חולים או אלוף בצה"ל. גם בזכוכית מגדלת של שען חירש, כדברי הגששים, לא ניתן לראות את ההבדל.

הטקסט המרכזי של שלומי אמוני ישראל באלפיים השנים האחרונות היה התלמוד הבבלי. מצות תלמוד תורה הנחשבת מצות – על (תלמוד תורה כנגד כולם) עברה טרנספורמציה והפכה לתלמוד התלמוד. התנ"ך נדחק לקרן זווית, הוא אינו נלמד כלל בישיבות.

אם התלמוד לא היה חלק מרכזי מהקורפוס הדתי/אמוני של כתבי הקודש ביהדות, וכתבים אלה היו כוללים רק ספרי הלכה בנוסח שולחן ערוך או קובצי הלכה דומים שנכתבו מאוחר יותר בצורה של שאלות ותשובות, והמשמעות של "והגית בו יומם ולילה" הייתה באמת לימוד תורה כלומר, חיזוק האמונה, שינון והטמעה של מה נכון לעשות ומה לא, וכללי כל מצוה ומצוה, והיהדות הייתה מסתכמת רק באורח חיים הלכתי של קיום מצוות ותו לא, כי אז תופעת הישיבות וחבורת הלומדים לא הייתה קיימת. אי אפשר להפיק הנאה משינון של ספר טלפונים. זה לא היה מחזיק מעמד.

מצות לימוד התורה נלמדת מהפסוק בספר יהושוע "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל" (יהושוע א,ח). כלומר, במה צריך להגות יומם ולילה? בספר התורה הזה, אבל זה רק אמצעי להגשמת המטרה "למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו", לימוד התורה נחוץ לשם התכלית העיקרית שהיא קיום המצוות. אין ערך דתי אמוני בלימוד לשם לימוד, זה לא לימוד תורה. זה פתרון תשבצים.

הרמב"ם יוצא חוצץ כנגד המפלפלים בלימוד הגמרא לשם פלפול, וטוען שזהו בזבוז זמן לריק "וכבר העידותי בו (בתלמידו) שלא יתרשל עד שישיג החבור כלו, (משנה תורה, ספר ההלכות של הרמב"ם) ושיעשהו לספרו, וילמדהו  בכל מקום להפיץ תועלתו. לפי שהתכלית המכוונת במה שמחובר בתלמוד לזולתו – כבר נכרתה ואבדה, (הלומדים שכחו שמטרת הלימוד היא קיום המצוות) ותכלית הלמדנים – כלוי הזמן במשא ומתן  בתלמוד, כאלו הכוונה והתכלית היא האימון בוויכוח, לא זולת זה. (הלמדנים מכלים את זמנם בפלפול מיותר, הופכים אותו לתכלית, ומזניחים את התכלית האמתית שהיא קיום המצוות) לזו לא הייתה הכוונה הראשונה. (זו לא התכלית העיקרית של לימוד התורה) (איגרת הרמב"ם לרבי יוסף בן יהודה בן עקנין).

התנא הגדול רבי שמעון בר יוחאי צמצם את חובת לימוד התורה באופן מפתיע למינימום "אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים לא ימוש. (בבלי מנחות צט ע"ב).

כלומר, כדי לצאת ידי חובת מצות לימוד תורה מספיק לומר את פסוקי קריאת שמע פעמיים ביום, בבוקר ובערב. מטרת מצות לימוד התורה היא חיזוק האמונה, הפנמה של ערך קיום המצוות ודרבון האדם לקיים אותם באופן הנכון, כפי שזה מתבטא בפסוקים אלה. אין כאן ולא כלום עם פלפול, פיצוח חידות או התעסקות בשעשועים לוגיים.

בחורי הישיבות עוסקים במרץ רב ובהתלהבות סוחפת בפיצוח סוגיות תלמודיות. הם שואבים מכך הנאה גדולה וסיפוק רב. ברור שמגיע להם על כך פטור משרות צבאי.

(וישלח תשפ"ג)