מערכת שבתון 
הרב יחיאל וסרמן- נשיא עמית תנועת המזרחי העולמית
סיפורי האגדה של תקופת התנאים והאמוראים, הגיעו אלינו בשתי מסורות נפרדות: המסורת הארץ-ישראלית והמסורת הבבלית. פעמים רבות קיימים הבדלים ביניהם בפרטים השונים.
הסיפור על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בין פסח לעצרת מופיע בשלשה מקורות. פעם אחת בתלמוד הבבלי ופעמיים במסורת הארץ ישראלית במדרש רבה. רבים מהפרטים בשלשת המקורות זהים, כגון מספר התלמידים שנים עשר אלף זוגים, המקום הגאוגרפי בו ארע האסון, מגבת ועד אנטיפרס, או עיתוי האסון מפסח עד עצרת.
אולם, בצד זאת ישנם הבדלים. הראשון הוא סיבת המוות. בתלמוד הבבלי מובאת הסיבה "שלא נהגו כבוד זה לזה", במדרש סיבה זאת לא מוזכרת ומובאת סיבה שונה "שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה" (או אלו לאלו). ברור, כי איש אינו יודע מהי הסיבה האמיתית שגרמה למותם, אולם חכמים השתמשו בסיפור כדי להעביר מסר רוחני, דתי, או מסר חברתי. באגרת רב שרירא גאון מובאת דעה שונה לחלוטין, לפיה הם מתו במלחמה בזמן מרד בר כוכבא "והוה שמדא על תלמידי רבי עקיבא".
הבדל שני בין התלמוד הבבלי לבין המדרש הארצי ישראלי הוא בצורת הצגת הדברים. בתלמוד הבבלי מופיע הסיפור כאגדה שהתהלכה בבבל, על מה שארע בארץ ישראל, בלי שנכתב מי אומר ומה מקור האגדה. "אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא".
במדרש הצגת הדברים אמוציונלית יותר, סיפור אישי של רבי עקיבא על מה שארע לו: "רבי עקיבא אומר שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לי וכולם מתו בחיי". רבי עקיבא טבע את האמרה "ואהבת לרעך כמוך", "זה כלל גדול בתורה", שהפכה ליסוד חשוב במשנתו החינוכית, אם כך כיצד תלמידיו נכשלו דווקא בדבר זה, "על שלא נהגו כבוד זה לזה"?!
בתקופה זו שלאחר חורבן הבית ובזמן שלטון הרומאים היו חילוקי הדעות נוקבים בעם ישראל, בין היתר כיצד להתייחס לשלטון הרומאי. כל אחד היה קנאי לדרכו, בלתי מתפשר. מחלוקת זו הגיעה כנראה גם לבית מדרשו של רבי עקיבא, הוויכוחים הביאו לזלזול הדדי והתוצאות היו הרסניות. בתלמוד הבבלי האירוע מופיע בצורת סיפור מה שקרה בארץ ישראל מתוך מטרה להעביר את המסר שיש להיזהר האחד בכבוד השני. במדרש הסיפור מופיע בגוף ראשון, "ורבי עקיבא אומר שנים עשר אלפים תלמידים היו לי מגבת ועד אנטיפרס וכולם מתו בחיי בין פסח לעצרת". רבי עקיבא היה עד לכך שכל קבוצה התבצרה בעמדתה. כאשר הוא מעמיד תלמידים חדשים גם הפניה אליהם היא אישית 'בניי'. הוא אומר לתלמידיו: הראשונים מתו על "שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה". אתם הולכים עכשיו להפיץ תורה, שימו לב לא לחזור על הטעות שעשו תלמידיי הקודמים.
כפי שידוע לנו ממקורות התנאים ואמוראים, סיפור מותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא לא הטביע כל חותם הלכתי על אורח החיים היהודי. רק החל מתקופת הגאונים אנו מוצאים כי בשל מותם של תלמידי רבי עקיבא נקבעו סימני אבל. אלו נקבעו על פי מנהג וקבלה מבלי לציין מקור. "גם מנהג בכל ישראל שלא לישא בין פסח לעצרת ומשום אבילות היא ולא משום איסור היא שכך אמרו חכמים שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא… ". אצל הפוסקים בימי הביניים: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש אין התייחסות לנושא. רק מאוחר יותר אנחנו מוצאים בספרות הפוסקים התייחסות למנהגי אבלות בימי ספירת העומר. הראשון שהתייחס למנהגי אבלות בתקופה זו הוא רבי יעקב בן אשר בספרו "ארבעה טורים", הוא מייחד סימן לנושא ובו רק סעיף אחד שבו הוא מגולל סיפור מותם של תלמידי רבי עקיבא ואומר בעקבות כך נוהגים שלא להרבות בשמחה. "ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר מצאתי כתוב מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה…". בעקבותיו הלך רבי יוסף קארו בספרו "שלחן ערוך" בו הוא מפרט את המותר והאסור בימים אלו לגבי נישואין ואירוסין, שמחות, תספורת, תגלחת והלכות נוספות. נושאי כליו של השולחן ערוך הרחיבו בנושאי האבלות, לאחריהם, אחרונים גם דנו בהם ובמהלך הדורות נכתבו שאלות ותשובות וכיום יש ספרות הלכתית רחבה העוסקת בפרטי הדינים של האבלות בימי ספירת העומר.
חשוב לזכור כי מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר הם לא המטרה, הם רק אמצעי להזכיר לנו לאן עלולה להוביל מחלוקת. מה עלול להגרם כתוצאה מחוסר כבוד אחד לשני, חוסר רצון להקשיב ולהכיל את דעתו של השני, חוסר התחשבות בו ובדעותיו.
(בהר בחוקותי תשפ"ג)
