תלמידי התורה דווקא כן מקריבים, והרבה

כמעט וכל תלמיד המציב את רגלו בתחילת מסלול הלימוד הישיבתי – את ראשו ממלאת שאיפה רוחנית לדבקות ועשיית רצון הבורא, ומוכנות להקריב מחייו החומריים למען מטרה נעלה. עליו ייאמר כי אין בינו ובין עו"ד צמרת ולא כלום?!

תגובה למאמרו של הלל לרמן, "לימוד תורה – לא מה שחשבתם"

אלישע גרשנזון

ברצוני להגיב למאמרו של מר הלל לרמן (פרשת וישלח גליון 1,100), משום שבעיניי הוא כולל שני דברים חמורים. הראשון, הוצאת לעז על רבבות לומדי תורה מימות רבינא ורב אשי ועד היום – מבחורי הישיבות ועד לומדי ה"דף-היומי". הדבר השני הוא, חוסר הבנתו של הכותב בעולם התורה בכלל, ובצורת הלימוד והפסיקה בפרט, וכל זאת מלבד הסילופים של מקורות חז"ל שהביא.

לרמן הביא במאמרו שתי טענות מרכזיות, עליהן נענה אחת לאחת:

טענה ראשונה: זה לא לימוד תורה, זה לימוד גמרא.

לרמן כותב: "בן התורה המאמץ את מוחו בהבנת הסוגיה התלמודית, אינו חושב באותו רגע על הקדוש ברוך הוא, א-לוהים כמעט שאיננו נוכח בסוגיות התלמודיות, הוא נמצא אי שם ברקע… זה לא לימוד תורה, זה לימוד גמרא (תלמוד)… לימוד התורה נחוץ לשם התכלית העיקרית שהיא קיום המצוות. אין ערך דתי אמוני בלימוד לשם לימוד, זה לא לימוד תורה. זה פתרון תשבצים.

הרמב"ם יוצא חוצץ כנגד המפלפלים בלימוד הגמרא לשם פלפול, וטוען שזהו בזבוז זמן לריק: "…שהתכלית המכוונת במה שמחובר בתלמוד לזולתו – כבר נכרתה ואבדה, (הלומדים שכחו שמטרת הלימוד היא קיום המצוות) ותכלית הלמדנים – כלוי הזמן במשא ומתן בתלמוד, כאלו הכוונה והתכלית היא האימון בוויכוח, לא זולת זה. (הלמדנים מכלים את זמנם בפלפול מיותר, הופכים אותו לתכלית, ומזניחים את התכלית האמתית שהיא קיום המצוות) לזו לא הייתה הכוונה הראשונה. (זו לא התכלית העיקרית של לימוד התורה)".

כדי לענות על דבריו נפתח בדברי הגמרא המלמדת איך צריך האדם לסדר את לימודו: "לעולם ישלש אדם שנותיו (יחלק את זמן לימודו לשלוש), שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד" (קידושין ל, א).

על דין זה כותב הרמב"ם (אותו הרמב"ם שלרמן "הוכיח" מדבריו שאין מצווה בלימוד הגמרא): "וחייב לשלש את זמן למידתו: שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו (יבין איך לומדים את ההלכה מהמקורות), ויוציא דבר מדבר (ילמד דין חדש מההלכה הקיימת), וידמה דבר לדבר (ישווה בין הלכות דומות), ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן – עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר (ילמד את עקרונות התורה שבעל פה עד שיוכל מעצמו לפסוק להלכה מה אסור ומה מותר) וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה (דברים שנלמדו מפי השמועה – מסורת מהחכמים) – וענין זה הוא הנקרא תלמוד. אבל כשיגדיל בחכמה, ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה (אדם שלמד כבר את התנ"ך והמשנה), יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה (יחזור עליהם מדי פעם כדי שלא ישכח מה שלמד) ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו" (הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יא-יב).

רואים מהרמב"ם שעיקר לימוד התורה הוא פלפול בסוגיות התלמוד כדי להבין את טעמי הדינים ואת עקרונות ההלכה, על מנת שלאחר מכן יוכל האדם לפסוק הלכה למעשה. דברי הרמב"ם באיגרתו (אשר הביא לרמן), ודאי לא באים לבטל את הצורך בלימוד הגמרא, אלא רק להדגיש שבסופו של דבר צריך להגיע גם להלכה למעשה. הבנה זאת ניתן לראות במפורש בדברי הרמב"ם באיגרתו לרבי פנחס הדיין: "דע, תחילה, שאני חס ושלום לא אמרתי: לא תתעסקו לא בגמרא ולא בהלכות הרב ר' יצחק (הרי"ף)… וכי אני ציוויתי או עלה על ליבי שאשרוף כל הספרים שנעשו לפני מפני חיבורי? והלא בפירוש אמרתי בתחילת חיבורי שלא חיברתי אותו אלא מפני קוצר-הרוח, למי שאינו יכול לירד לעומק התלמוד ולא יבין ממנו דרך האסור והמותר".

אם כן, עיקר לימוד התורה הוא לימוד התלמוד. אבל מה עם הטענה שבלימוד כזה אלוקים לא נוכח? דבר זה כבר הסביר הרב חיים מוולאז'ין (מייסד ישיבת וולאז'ין 'אם הישיבות') בספרו "נפש-החיים" (שער ד פרק ו), כאשר לומד האדם את דיני התורה מתוך יראת שמים, אפילו שאין אלוקים עולה במחשבתו, הואיל והדין שדבר מסוים יהיה אסור והאחר יהיה מותר הוא רצונו של הבורא, ואלוקים ורצונו הם דבר אחד, על כן כביכול מתדבק הוא באלוקים עצמו.

במאמרו הביא לרמן את דברי רבי שמעון (מנחות צט, ב) המצמצם את חיוב לימוד התורה לקריאת שמע בלבד, על מנת להוכיח שמטרת המצווה היא חיזוק האמונה ואין עניין בפלפול או בהתעמקות. אלא, שההסתמכות על מקור זה היא סילוף גמור. כוונת רשב"י היא שהחובה הבסיסית מתקיימת גם בקריאת שמע, אבל ודאי שצריך ללמוד את כל התורה. כך רואים במפורש מהמשך הגמרא אותה השמיט משום מה, לרמן. שם נכתב ש"דבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ" – שמא לא יבין יפה אמרה זו ויחשוב שאין צורך לחנך את בניו ללימוד תורה אינטנסיבי.

לסיכום, ניתן לראות בבירור מאותם המקורות שהביא לרמן את ההפך הגמור. עיקר מצוות לימוד תורה מתייחסת דווקא לאותו לימוד לוגי: מציאת מקור הדין, הבנת טעם ההלכה, השוואה בין דינים, וחידושים הנלמדים מהחומר הקיים. לימוד זה מתבטא בלימוד התלמוד עם מפרשיו הראשונים והאחרונים והוא הלימוד הנהוג בישיבות היום והנהוג בעם ישראל מאז ומעולם. את המשפט "זה לא לימוד תורה, זה לימוד גמרא" יש להחליף אם כן, במשפט: "לימוד תורה הוא לימוד הגמרא".

טענה שניה: הלומדים לא מפסידים כלום. לא מקריבים כלום.

לרמן מוסיף: "מדוע תלמיד ישיבה צעיר ונמרץ הנמצא בשיא כוחו הפיזי והאינטלקטואלי, יימנע ממנעמי החיים, יתיש את כוחו בלימוד אינספור דפים שנכתבו לפני אלפיים שנה…? …התשובה לשאלה זו פשוטה בתכלית. בחור הישיבה נהנה מהחיים לא פחות מהסטודנט הממוצע או החייל המשוחרר… ההתמדה בלימוד במשך שעות ארוכות ביום ובלילה איננה כדי לקיים את "והגית בו" אלא כדי לפצח את האניגמה, להתגבר על האתגר האינטלקטואלי/לוגי המצוי בדפים הללו, ולצעוק בקול גדול "אאוריקה"… לימוד הגמרא בישיבה הוא תענוג גדול. הלומדים לא מפסידים כלום. לא מקריבים כלום. אין מה לרחם עליהם. אולי לקנא בהם…

"מתחת לפני השטח מתחוללת תחרות עזה. מי יותר מבריק, מי יותר חכם, מי יעלה את טיעון המחץ שיסתור את כולם, מי יסומן ע"י הרבנים וראש הישיבה כעילוי, ומי יזכה לשידוך טוב יותר, בדיוק כמו מי יהיה פרופסור מכובד, מי יהיה עו"ד צמרת, ראש מחלקה בבית חולים או אלוף בצה"ל…".

מגוון הנאותיו של בחור הישיבה, ע"פ לרמן, הוא משולש: מלבד העונג האינטלקטואלי בפיצוח סוגיות, אין הוא מוותר על אף פרט ממנעמי החיים, ובנוסף ישנו הכבוד, המהווה תמריץ לבן-התורה לשקוד על תלמודו בתקווה לזכות למשרת דיינות או רבנות מכובדת. לי, כבחור ישיבה, חורה הדבר בעיקר משום שהנני קורא את הסילוף הגמור של העובדות בעודי יושב "בתוך עמי" וצופה באמת שהפוכה ב-180°.

ברור לכל אדם שאנשים רגילים לא יבחרו בלימוד רכון-ראש מול הספר בוקר, צהריים וערב אם לא לשם ערך מקודש (מלבד אולי כמה סטודנטים בעלי אובססיה). הנאה אינטלקטואלית גרידא וודאי שלא יכולה לגרום למספר כה גדול של אנשים (שבאים מכל רמות המשכל) לשקוד על לימודם באינטנסיביות שכזו. "הלומדים לא מפסידים כלום", מה ייחשב בעיני מר לרמן הקרבה ומסירות אם לא חיי אברכוּת דחוקים בדירת חדר-וחצי עמוסה בילדים?

אכן, אין להכחיש את קיומן של נגיעות אישיות בלימוד, אך ניפוחן עד כדי הפיכתן לחזות-הכל חוטאת לאמת. כמעט וכל תלמיד המציב את רגלו בתחילת מסלול הלימוד הישיבתי – את ראשו ממלאת שאיפה רוחנית לדבקות ועשיית רצון הבורא, ומוכנות להקריב מחייו החומריים למען אותה מטרה נעלה. בהמשך, כאשר לאחר מספר שנים של עמל תורה מתוך חירוף נפש וחריקת שיניים מזדכך התלמיד עד שאינו חש בחסרונו החומרי, וכל הנאתו היא בלימוד התורה, עליו ייאמר כי אין בינו ובין עו"ד צמרת ולא כלום?! הלא הנאתו עליונה ורוחנית היא, הנובעת מתחושת דבקותו בבורא מתוך העסק בתורתו, והיא תושווה להנאת האינטלקטואל בפיצוח אניגמטי או לכבוד הנחלק לעו"ד ופרופסורים?!

אמת, "לימוד הגמרא בישיבה הוא תענוג גדול", אך שקר ועזות-מצח לקבוע כי משום כך "הלומדים לא מפסידים כלום". אדרבה: דווקא מתוך ההקרבה הגדולה והוויתור על חיים חומריים, ניתן לזכות בתענוג הגדול של חיים רוחניים.

אז בניגוד למסקנת הכותב כי "אין מה לרחם עליהם. אולי לקנא בהם….", חושבני כי המישיר מבט כן אל המציאות – במקום לרחם או לקנא – פשוט יעריך.