אוכל זה לא מותרות

פרשתנו עוסקת ביציאתו של יעקב אבינו לפדן ארם. הטעם ליציאה כפול. יעקב בורח מעשו ומחפש כלה מבנות לבן על פי מצוות אביו ואמו. עם צאתו את ארץ הקודש נודר יעקב נדר בבית אל, ומתחייב לשוב לארץ מולדתו ולהקים מצבה (בראשית, כ"ח, כ'). זהו הנדר הראשון שמוזכר בתורה. יעקב אבינו כולל בנדרו שישה דברים;  (א) "אִם יִהְיֶה אֱ-לֹקִים עִמָּדִי"- הצלחה במעשים. (ב) "וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה"- שמירה בדרכים. (ג) "וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל" – סיפוק צרכי מאכל. (ד) "וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ"- סיפוק צרכי לבוש. (ה) "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי"– שישוב בשלום אל בית אביו. (ו) "וְהָיָה ד' לִי לֵאלֹקִים"- קבלת עול מלכות שמים. משפט התנאי בו משתמש יעקב מורכב משני חלקים – התנאי והנדר. איפה נגמר התנאי, ואיפה מתחיל קיום הנדר? עד היכן חלקו של ד' ומהיכן מתחיל חלקו של יעקב? נראה שהתנאי של אלוקים, שמירת יעקב בדרך. ואילו הנדר המוסב על יעקב, הינה האחריות לשוב בשלום אל בית אביו. אלא שמעיון בדברי רש"י משמע שגם השבתו של יעקב ארצה מוסבת על אלוקים.

יעקב אבינו מדבר בנדרו על הצדדים הפשוטים ביותר של החיים, על הדברים הבסיסיים והקיומיים של האדם, הוא מבקש לחם לאכול ובגד ללבוש והוא מבקש שמירה וביטחון.

בעל ה"כלי יקר" עומד על התוספת "לחם לאכול ובגד ללבוש", מדוע לא הסתפק בבקשה 'ונתן לחם ובגד', הרי ברור שהלחם נועד לאכילה והבגד ללבישה? מיישב הכלי יקר, שיעקב ביקש שיהיה לו לחם בדיוק לפי צרכו, ובגד בדיוק לפי צרכו, ולא יותר מזה. לכן הוא מדגיש, "לחם– לאכול, ובגד– ללבוש". המותרות עשויות להשכיח את יעדו וייעודו.

מעין זה מבואר ברבינו בחיי– "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, זאת שאלת הצדיקים מאת ד', לא ישאלו המותרות, רק הדבר ההכרחי בלבד, שאי אפשר לו לאדם שיחיה בלעדיו. ובידוע כי נטיית אדם אחר בקשת המותרות, הוא גורם לו מהומות רבות".

יש שהשיבו תשובה מעשית; לעתים יש לאדם לחם, אך הוא אינו יכול לאוכלו כגון שצרותיו ודאגותיו רבות ואבד תאבונו, או שמסיבה רפואית נאסר עליו לאכול, וכן, לעתים יש לאדם בגד המתאים ללכת בו בחוץ, אך מתוך רוחו הנכאה אין לו כל חפץ ורצון לצאת, או שלא אכפת לו מצב הבגד. יעקב מבקש, שיהיה לו "לחם לאכול" "ובגד ללבוש", שבנוסף להיות הבגד והלחם מצויים אצלו, תהיה לו גם האפשרות את הבגד "ללבוש, ואת הלחם "לאכול". כדי לספק את צרכיו הבסיסיים של החולה יש להגיע לפחות לצריכת קלוריות סבירה, בין 500 ל-1000 קלוריות ביום. במקביל, לדאוג לכך שהחולה ישתה לפחות 5 כוסות נוזלים ביום. מדין תורה חייבים לטפל בחולה, אפילו אם לדעת הרופאים הוא חולה סופני הנוטה למות. מעמדה ההלכתי של הזנה מלאכותית שונה ממעמדן של פעולות רפואיות אחרות. אכילה ושתייה אינן פעולה רפואית אלא צורך חיוני לחייו של האדם וחלק מההתנהלות הטבעית שלו. על כן, אף שבתנאים מסוימים ניתן להימנע ממתן טיפול רפואי, הימנעות מהזנה בתנאים דומים נחשבת להרעבה, ומניעת מזון מאדם יש בה ממד של רציחה, כך פוסק הרמב"ם: "אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת… הרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו דם" (הל' רוצח ושמירת הנפש ג' י').

חז"ל גם לימדו שמיתה ברעב היא המיתה הקשה ביותר מכל המיתות (בבא בתרא, ח' ע"ב). יחד עם זאת, ישנם מצבים רפואיים שבהם חולה בסוף ימיו יכול להתקיים זמן רב ללא הזנה, ומניעת הזנה איננה הרעבה, ואילו הזנה ארוכה בזונדה עלולה לגרום לזיהומים וסיבוכים. לפיכך, כאשר החולה מבקש שלא יאכילו אותו, צריך למצוא את הדרך לשכנע אותו בנחיצות האכילה. אם בכל זאת הוא איננו רוצה בכך, אי אפשר לכפות זאת עליו (שו"ת אגרות משה, חו"מ ח"ב, ע"ד). לדעת הרב אויערבך חייבים להאכיל את החולה וזאת אף בניגוד לרצונו (שו"ת מנחת שלמה, ח"א, סי' צ"א, אות כ"ד). גם כשמדובר בחולה שאפסו הסיכויים להצילו והוא סובל, יש להימנע מהפסקת ההזנה לגמרי. ומכל מותר להפסיק את ההזנה העל-וורידית של החולה, היינו המזון המרוכז הניתן לו דרך הווריד, ולהעביר את ההאכלה דרך הפה בזונדה, או אפילו להסתפק במתן מים וסוכר דרך הווריד. יש מי שכתב, שגם אם נפסק העירוי התוך-וורידי, חייבים לחדשו (הרב יצחק י. פרנקל, אסיא, ג', תשמ"ג, עמ' 463 ואילך). ויש מי שכתב, שאם נפסק העירוי ולא חידשוהו, אין כאן מעשה בידיים, ולכן לא ניתן להגדירו בגדרי רציחה (י'. לוי, נועם, ט"ז, תשל"ג, עמ' נ"ג ואילך).

(ויצא תשפ"ג)