כשכולם מרמים את כולם

"ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה". מדרש בראשית רבה (ע, יט) שם לב לאזכור נוכחותם של אנשי המקום בחתונת יעקב, ומעמיד אותנו על התפקיד שייעד להם לבן במזימותיו המרובות. על פי הסיפור הדרשני, לבן "כינס כל אנשי מקומו. אמר להם: יודעים אתם שהיינו דחוקים למים, וכיון שבא הצדיק הזה לכאן, נתברכו המים […] (מכאן בתרגום:) אמר להם אם רוצים אתם אני מרמה אותו, ונותן לו לאה, שהוא אוהב את רחל הרבה, והוא עושה כאן אצלכם שבע שנים אחרות [נוספות]".

בכך מסביר המדרש כיצד ייתכן שאיש לא שם לב להחלפה במעמד החתונה – הקהל מודע לרמאות, ובוחר לשתף איתה פעולה, כדי לזכות לברכה הבאה בזכותו של יעקב.

אלא שבכך לא תם הסיפור. לבן לא סתם מבקש את שיתוף הפעולה. בהמשך הוא מבקש מהם משכונות כערובה לכך שלא יגלו את דבר התרמית. עם המשכונות האלו הוא מממן את צרכי החתונה – יין, שמן ובשר. ממילא, יגיד המדרש "הוי למה נקרא שמו לבן הארמי? שרימה באנשי מקומו". המשך הסיפור מתאר את קורות יום החתונה. אנשי המקום שרים שירי חתונה ליעקב. כשהוא נכנס בערב ושואל אותם במה זכה, הם מסבירים לו שזה בזכות החסד שגמל עימם. שירי החתונה ממשיכים, ובהם כבר התפתחות מעניינת: "והיו מקלסין קודמוי (והיו משבחים לפניו) ואמרין: הא ליא הא ליא, היא לאה היא לאה", וכבר היו מי שהסבירו שלפנינו המקור הראשון לצהלולי החתונה, שלא היו אלא נסיונות לרמוז על ההחלפה והרמאות. בערב דואגים האנשים לכבות את הנרות, ולהסביר ליעקב שכך היא דרך כבוד. עד כאן, כולם מרמים את כולם: לבן את אנשי מקומו, והם בתורם את יעקב, אך גם את לבן – שהרי הם בכל זאת מנסים לרמוז ליעקב שמשהו קורה כאן.

הסיפור ואיתו הרמאויות הכפולות לא מסתיים כאן: "(בתרגום) וכל אותו לילה היה קורא לה רחל, והיא עונה לו. בבוקר והנה היא לאה. אמר לה: מה רמאית בת רמאי […] אמר לו: יש מורה שאין לו תלמידים? לא כך היה אביך קורא לך עשיו ואתה עונה לו?!" תשובתה של לאה קשה וחריפה. לאה נאלצת לשתף פעולה עם הרמאות של אביה. ויעקב מה? אפשר לומר שיעקב נאלץ לשתף פעולה עם הוראת אימו, שהוא שומע בקולה, ושהוא עושה זאת "אנוס וכפוף", ועם זאת – מתברר שלמעשיו יש רושם ויש הד בעולם. הוא לומד על בשרו את מחירה של הרמאות, גם אם – בשני המקרים, ניתן לזהות הכוונה מלמעלה שהועידה את יעקב לברכות ואת לאה ליעקב.

(ויצא תשפ"ג)