לצאת ולברוח

הפטרת השבוע עוסקת בבריחה. בריחה של עם ישראל ממורשתו, מאלוקיו ומעצמו.
כועס בורא עולם על עמו, ששבע– שכח את חסדי אלוקיו וגבה ליבו.
בדברי התוכחה הקשים שמפנה הנביא הושע כלפי אפרים, נזכר, באופן מפתיע, גם שמו של הסב – יעקב: " וַיִּבְרַח יַעֲקֹב, שְׂדֵה אֲרָם; וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה, וּבְאִשָּׁה שָׁמָר" (הושע י"ב, י"ג).
על פניו, אזכורו של יעקב אבינו, בא לבטא את השגחת ה' עליו ברמה הפיסית והכלכלית, אך מצוי בו גם רובד המדגיש הבדל מהותי בין בריחתו של יעקב לבריחת צאצאיו.
"ויצא" – "ויברח"
חיינו רוויי לחצים ובכולנו נבנית מדי פעם דחיפות להשתחרר מהם. כיצורים חברתיים ותבוניים, אנו נתונים תחת מערך מסועף של ציפיות: לאומיות, קהילתיות, משפחתיות, זוגיות ואישיות, בתחום הקריירה, הזוגיות, הבריאות, ההורות, הדת ומה לא. על מנת לעמוד בהן אנו נתבעים להשקעה מתמשכת של אנרגיה פיסית ורגשית, אשר בהיעדר תִחְזוּק מתאים ופסק זמן, עלולה להביא אותנו לכדי תשישות ושחיקה. הרצון לצאת ו"לשבור שגרה", מבטא שאיפה לעצור את מרוץ החיים, להביט על הישגינו, לחשב מסלול ולהיטען בכוחות מחודשים.
בשונה מ"יציאה" מן השגרה, צורך לברוח, מבטא על פי רוב, משהו אחר. כאן מדובר במצוקה נפשית (זמנית בדרך כלל) שמקורה במציאות חיים לוחצת ובלתי אפשרית המאיימת על שלומנו הפיסי והנפשי ומייצרת דחף עז וקיומי לשמוט הכל, ולחלץ עצמנו בכוח מכבליה של המציאות.
רובינו חונכנו לשפוט בריחה כעדות לרפיון מוסרי או כחוסר התמודדות. ניסיוני המקצועי מעיד כי לעיתים בריחה היא הצעד הנכון ואף ההכרחי על מנת להתקיים ולשמור על שלמות הגוף ו/או הנפש. עיון בפסוקי הפרשה מלמד אותי שבריחותיו של יעקב מאחיו (איום פיסי) ומלָבן (איום נפשי) היו מהסוג ה"חירומי" הזה, ובצִלן הוא גיבש את זהותו וסלל לעצמו דרך חיים שמרכזה שמירה על הברית עם בורא עולם.
גם עם ישראל, המכונה אפרים, ברח מרודפים שאיימו להשמידו, אך בשונה מן הסב, במהלך הבריחה ובפרט בהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, הוא איבד חלק ניכר מזהותו ושכח מאין בא, לאן הוא הולך ובפני מי הוא עתיד לתן דין וחשבון.
ברחו כיעקב: אל עצמכם ולא מעצמכם, מלמד אותנו הקב"ה. ואזי, תְגָלוּ ותשובו אלי. (ויצא תשע"ח)