מה שקורה כשמפירים יחסי אמון

פרשת רמאותו של לבן משתלבת היטב במעשי האבות שבספר בראשית. לא אחת, נראית העלילה פשוטה, מובילה אל יעד ברור, אך פיתול (טוויסט) קטן בה – שלא אחת משולב בו מעשה של גנבת דעת – הופך באחת את הקערה על פיה.

כך, במעשה העברת ברכותיו של יצחק אבינו מעשיו ליעקב, ביוזמתה ותיווכה הפעיל של רעייתו, רבקה אמנו; כך במעשה יוסף שהורד לבור ובשעה שראובן ביקש להצילו מיד אחיו נמכר לישמעאלים; כך בהטמנת הגביע באמתחת בנימין והושבת שמעון במאסר ביוזמתו של אחיו יוסף, וכך בפרשתנו.

בחלוף שבע שנים(!), ארוכות וקשות מנשוא, מצפה יעקב סוף סוף להינשא לאהובתו רחל. אכן, "ויהי בבוקר – והנה היא לאה!".

דומה שתגובתו הקצרצרה – "וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי!? הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי!?", חושפת רק מעט מזעיר מן ההתרחשות. קיצורו של המקרא פותח פתח רחב לדמיון. ניתן רק לשער מה היה מראה פניהם של יעקב ולאה באותם רגעים של עלות השחר.

כדרכם במדרש, מרחיבים חז"ל את היריעה במקום שבו המקרא קיצר, ומתארים את גודל השבר: "כל אותו הלילה קרא יעקב ללאה – 'רחל', והיא עונה לו. אבל בבוקר – 'והנה היא לאה!'. אמר לה: רמאית בת רמאי! לא בלילה הייתי קורא לרחל – ואת עונה לי?! אמרה לו: האם יש מורה ללא תלמידים? לא כך היה, שאביך קורא לך 'עשו' – ואתה עונה לו?!".

לפי מדרש זה, במקום השמעת דברי תנחומין רכים, וניסיון לשיכוך הכאב, מטיח יעקב בלאה כינוי גנאי קשה ביותר ("רמאית בת רמאי!"). גם לאה אינה נשארת חייבת, וזורה מלח על פצעיו: "תראו מי שמדבר! כלום יש מורה ללא תלמידים? והלא ממך למדתי כיצד לרמות…".

פזמונאי בן ימינו, אהוד מנור, ביקש למלא חלל זה בדרכו-שלו (שהועצמה בשירתו של צביקה פיק), בהוסיפו מדמיונו את תיאור ניסיונו של יעקב לנחם את לאה ("את אותו הבוקר לא אשכח, כשטמנת ראשך בתוך הכר, אור השמש על האוהל נח, וראשי הלום שיכר. כשלחשתי באוזנך את שמה, את ידי אספת ביד קרה, ודמעה אחת חמה, אל כפות ידי נשרה; הנה ימים רבים חלפו, ושתי ידי עייפו, ועינייך מה יפו, כעיני רחל… אם אשכח אותך לאה, שמי לא ישראל. אל ימר ליבך על אחותך, הן בנייך לצידך יושבים").

יהא אשר יהא, לפי מדרשם של חז"ל, מעשה הבגידה ביעקב המתואר כאן כפול ומשולש, ונטלו בו חלק גם לבן, גם רחל וגם לאה.

מעשי תעתועים ורמייה כגון אלה המתוארים בספר בראשית, מועצמים עוד יותר לנוכח התרחשותם בין בני אדם שקיימים ביניהם יחסי אֵמון מיוחדים: אחים, בני זוג, הורים וילדים.

לאחרונה ניתנו בבית המשפט העליון כמה פסקי דין שעניינם בגידת איש באשתו  ולהיפך, תוך העלמת מידע הימנו ויצירת מצג שווא. בית המשפט נמנע מלהשית תוצאות ממוניות על מעשי בגידה אלה, תוך שהוא מעמיק את עיגון ההלכה המשפטית שלפיה עוול מוסרי לחוד ותוצאות ממוניות לחוד. לצד הבעת סלידה (בחלק מפסקי הדין) ממעשה הבגידה כשלעצמו, נרתעו חלק מהשופטים משיפוט מוסרי ואף הדגישו את רתיעת המשפט מכניסה לחיי המשפחה, אחד המקומות האינטימיים ביותר בעולמו של אדם. במקרים אלה, הפכו בתי המשפט את פסיקת בית הדין הרבני, שדייניו סברו כי מעבר לפן המוסרי יש להשית על הצד הפוגע גם אחריות ממונית-משפטית.

מקרים אלה עשויים להבליט את השוני שבין גישת המשפט העברי לבין שיטות משפט בנות ימינו. מעבר להיבטים המוסריים הכלליים ואיסורי גנֵבת דעת, תורת ישראל מעניקה משקל מיוחד למידת היושר והכנות שביחסים בין בני משפחה, ובמקרים מסוימים קובעת שעל הצד המפר אותם לשאת באחריות מוגברת למעשיו ובתוצאות משמעותיות. כך, למשל, במקרה של ביטול הנישואין (לשיטת חלק מהפוסקים, אף ללא צורך בגט!)  בעילת "מקח טעות", כאשר אחד מבני הזוג נמנע מלגלות לרעהו מבעוד מועד מידע משמעותי, וכך במהלך חיי הנישואין.

אחריות זו, על תוצאותיה, מועצמת כאשר מעשה הרמייה והבגידה נעשה על ידי האיש כלפי אשתו, שבדרך כלל היא החולייה החלשה יותר במשפחה. גישה זו מבוססת על דברי הנביא מלאכי (ב, יד): "וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה? עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ, וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶך".

הגם שפסוק זה מקורו ב"דברי קבלה", הוא שימש אסמכתא ואולי אף מקור לחלק מחכמי ההלכה הן לשם גינוי כפיית האישה לגירושין, הן לשם הכרעת הדין לטובת האישה והשתת תוצאות משפטיות ממשיות – מעבר להצהרות דברים בעלמא – על האיש גם בהיעדר ראיות מוצקות וקבילות (ראו למשל תשובות הגאונים שערי צדק, ג, ב, י; שו"ת רש"י, רז).

חומרתם של מעשים כגון אלה באה לביטוי גם במישורים אחרים, מחוץ למשפחה, שבהם מתקיימים יחסי אמון מיוחדים בין שני אנשים (ולכן, המשפט מעניק גם חיסיון מיוחד לעצם קיומם ולתוכנם): בין רב לתלמידו או חבר קהילתו, בין רופא למטופליו, בין עו"ד ללקוחו, וכיוצא באלה.

מעשי רמייה וניצול, חוסר ההגינות והכשל המוסרי במקרים מעין אלה, מנפצים ברגל גסה את יחסי האמון שבין הצדדים, ומקרינים על החברה כולה. ראוי לכולנו לא להישאר אדישים או שווי נפש לגביהם, ומעבר להבעת המחאה המוסרית לפעול להשתת אחריות משמעותית על האשמים בהם ולעשות כל שניתן, במסגרת האפשר, למנוע הישנותם בעתיד.

(ויצא תשפ"ג)