פוליאמוריה – אנושי ונורמלי?

לפני כארבע שנים, התוודעתי בפעם הראשונה למילה "פוליאמוריה". היה זה במהלך טיול באתיופיה תוך כדי דיון בשאלה האם על פי המנהג האתיופי מותר לגבר לשאת יותר מאישה אחת? תוך כדי הדיון, אחד המשתתפים, אדם מאוד רציני, סיפר על תופעת הפוליאמוריה בישראל. הוא הסביר שפוליאמוריה היא ריבוי אהבות. כלומר, מערכת יחסים המבוססת על אהבה עם שניים או יותר פרטנרים בו זמנית כשהכל בהסכמה. הייתי בהלם מהתופעה הזו. שאלתי את עצמי- במה זה שונה מתופעת הביגמיה? בעולמי, זה דבר בלתי נתפס, ובכל זאת – התופעות הללו היו קיימות והן עדיין קיימות.

וגם, בין היתר אנו מקבלים את הרושם שהתנ"ך מתיר פוליגמיה. האם זה אידיאלי? אנושי? ואם זה איננו כך, מדוע התנ"ך מאפשר נישואין של גבר ליותר מאישה אחת? גם מעצם האיסור לכלה לומר תחת החופה לחתן "הרי אתה מקודש לי בטבעת זאת", נניח שדת משה וישראל לא מקבלת רעיונית שאישה רשאית לייחד גבר ולאסור עליו את כל הנשים בעולם. אז מי פה הנורמלי ומי אינו נורמלי?

לצורך בירור שאלות הללו החלטתי לשוחח את הקס אליאס סמאי שליט"א. שאלתי את הקס: "האם גבר, במידה ואשתו מסכימה, יכול לשאת אשה נוספת?", קס סמאי ענה: "כל טקס חתונה באתיופיה אנו פותחים בטקס מקדים שנקרא "קשרה" (חוט עם שני צבעים – אדום ולבן. צבעים אלו הם סימבוליים. הצבע האדום מסמל את טוהר הכלה, שהיא בתולה, חסודה וכשרה לבעלה. הצבע הלבן מסמל את טוהר החתן – נקי מעבירות, בעל מידות טובות ולב טוב). בחתונה עם אישה נוספת לא נהגנו לפתוח בטקס הקשרה. באופן זה אנחנו אמנם לא מנענו נישואין עם שתי נשים אבל לא ראינו בכך ברכה גדולה".

"ומה הדין כאשר האשה מסרבת שבעלה יתחתן עם אשה נוספת? האם מותר לו בכל זאת לשאת אשה על אשתו?", תהיתי. הקס ענה: "בדרך כלל האישה לא תסרב. זה נעשה תמיד בהסכמה של האישה. אם היא מסרבת, בכל זאת, בעלה יכול לשאת אישה נוספת. אבל זה מקרה חריג – זה לא מביא ברכה בבית".

"ומה הדין ביחסי נישואין בין אישה אחת לכמה גברים באותה עת (פוליאנדריה)?", תמהתי, והוא ענה: "זה דין תורה, התורה אסרה זאת ולכן זה אסור. אנו לא יודעים מה הסיבה. אבל יכול להיות שזה בגלל קדושת האישה".

לפי זה, נראה שבמנהג יהודי אתיופיה, עד עלותם ארצה, הם נהגו להתיר לבעל, במקרים מיוחדים, לשאת אישה נוספת על אשתו הראשונה. תופעה זאת לא הייתה נפוצה במנהג של יהדות אתיופיה אבל היא הייתה קיימת. חלק מהבעלים הללו שהגיעו ארצה עם שתי נשים בחרו מרצונם או שלא מרצונם להתגרש מאחת הנשים. דרך המנהג של יהודי אתיופיה אנו יכולים להבין את הנוהג המקראי בעניין זה. מצד אחד המקרא מעביר לנו מסר מונוגמי "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" ומצד שני מסר מונוגמי זה אינו מקבל ביטוי מעשי בחוקים ובמצוות. כפי שכותב רוטנברג: "אין  להקל ראש בעוצמתו של המסר המונוגמי ובהקבלת הבלתי נמנעת למסר המונותיאיזם בתנ"ך. תפיסת הייחוד ואחדות הופכת אותם למסרים זהים במהותם, המחזקים זה את זה, נשענים ותלויים במידה רבה זה בזה. האמונה בא-ל אחד, העמדת  הפרט היחיד מול א-לוהיו באמונת הייחוד, מקבילה להעמדת אישה אחת מול איש אחד, ואיחודם הגופני המלא מתוך הרמוניה שבהכרה וברגש מקביל לרעיון אחדות הא-ל" (נפתלי רוטנברג, בעקבות האהבה, עמ' 40). כלומר, האידיאל לחיי זוגיות בהרמוניה על פי התורה הוא אישה אחת מול איש אחד.

אם נחזור לשאלת תופעת הפוליאמוריה, האם עצם העובדה שתופעה זאת קיימת, מתוך הסכמה של כל הצדדים, הופכת אותה למוסרית יותר? כידוע, נשיאת שתי נשים נאסרה בחרם דרבנו גרשום על ותקנתו נתקבלה בעיקר בקהילות מסוימות באזור אשכנז. ובישראל, פוליגמיה אסורה ונחשבת לעבירה פלילית. מדוע החוק אסר זאת? האם המדינה רואה בכך ערך, כפי שהתורה מציבה? עצם העובדה  ש- 36% מהנשים הבדואיות בארץ נשואות לגבר שנשוי לעוד אישה, מצביעה לכאורה על כך שהמדינה לא רואה בכך ערך. האם מקובל לטעון שנורמות וגבולות הם תלויי מקום, והם אינם אוניברסליים? ברור שיש הבדלים אובייקטיביים בין בני אדם, תולדה של היותנו צלם אלוקים, ובנוסף לכך- יש שינויים שנובעים מצורת חיים שונה, מתרבות אחרת, מפער במרחקי הזמן והגיל. כל אחד מאתנו רחוק במידה מסוימת מ"הנורמה". קיים קו דק מאוד מפריד בין התנהגות שהופכת אותנו לייחודיים, ובין התנהגות שממנה והלאה אנחנו נחשבים כבר למוזרים או למשוגעים. נראה שכיום יש קושי לשרטט את הקו הזה. התרבות הדתית של יהודי אתיופיה מלמדת אותנו שאי אפשר להתעלם מן העובדה שבני האדם מוכרים לנו כפי שהם, ולא כפי שהיינו רוצים שיהיו. חרף קושי זה ההנהגה הרוחנית הצליחה לגלות אנושיות תוך הצבת גבולות ברורים לגבי מה אסור ומה מותר.

(ויצא תשפ"ג)