כשהצלחתי לתקן את האדם, הצלחתי לתקן גם את העולם

השורות הללו נכתבות לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולפני יום העצמאות ה- 75 של מדינת ישראל באטלנטה שבארצות הברית, שם השתתפתי בפאנל שעסק בהצלחות ואתגרים של מדינת ישראל של היום. חרף ההישגים המרשימים של מדינת ישראל בתחומים שונים, היה אפשר לראות את הכאב והדאגה של הנוכחים מהמצב של מדינת ישראל. זה היה ערב לקריאה לתיקון המצב ובעיקר לניסיון לבנות גשר שיצליח לחבר בין הקבוצות השונות בתוך החברה הישראלית. לא הייתה שם קריאה לאשמה, אלא קריאה לתיקון, שכן כל אחת מהקבוצות מאמינה שדרכה תושיע את ישראל ודרכה של חברתה תחריב אותה.

הטיעונים של כל קבוצה מקשים עלינו לזהות מיהו המדבר בשם האינטרסים האישיים באצטלה של דאגה לעולם היהודי, ומיהו המדבר בשם האינטרסים הלאומיים מתוך דאגה אמיתית לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל? ננסה לראות איך התרבות היהודית האתיופית יכולה לסייע לנו לצאת משיח האשמה לשיח של תיקון ואחריות.

מספרים על מדען שבנו הפריע לו לעבוד. המדען חיפש משהו שיוכל לספק לילד תעסוקה. הוא תלש מאיזו חוברת דף עם מפת העולם, גזר אותה לחתיכות, ואמר לילד: "אתה אוהב פאזלים, קח את העולם המפורק ונראה אם אתה יכול לתקנו בכוחות עצמך". המדען חשב שייקח לילד ימים עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל כמה שעות לאחר מכן הבן קרא לו: "אבא, סיימתי, הצלחתי להרכיב הכל". בהתחלה, המדען לא האמין: 'זה לא ייתכן שבגיל שבע יוכל הילד להרכיב מחדש מפה שמימיו לא ראה'. אך להפתעתו, המפה הייתה מושלמת וכל החתיכות היו במקומן. "איך עשית את זה?", שאל המדען את בנו, "הרי לא ידעת איך נראה העולם". "אבא", ענה הילד, "אמנם לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כאשר תלשת את הדף מהחוברת, ראיתי שבצדו השני יש תמונה של אדם. כשנתת לי לתקן את העולם, ניסיתי אבל לא הצלחתי. אז הפכתי את כל החתיכות והתחלתי לתקן את האדם. כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי את הדף וראיתי שהצלחתי לתקן גם את העולם" (סיפור זן קצר).

התפיסה הראשונית בתיאולוגיה האתיופית מתוך התפיסה של תודעת ההכנעה, היא שהאדם לא יודע את העולם. הנגזרת של תפיסה זאת היא שהאדם לא יכול לנסות לתקן משהו שהוא לא מכיר. המסקנה היא שהאדם צריך לנסות לתקן את עצמו.

אז, מדוע זה קשה? בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה קיים דבר נוסף המאפשר להתעסק בתיקון עצמך ולא בתיקון אחרים – אמון הדדי. האמון ההדדי נוצר מהעדר פחד וחשדות מהאנשים שאינם דומים לי.  רק לפני שני עשורים, במקום מגוריי, בשמחת תורה וביום העצמאות הייתה במה מרכזית אחת לכל תושבי העיר; עולים חדשים לצד ותיקים, דתיים, חרדים, חסידים וליטאים לצד חילונים, כל תנועות הנוער יחד. הייתה תמימות. ללא חשדות ופחד אחד מהשני. עד, ששנה אחת החליטו להקים במה נפרדת לדתיים בלבד.

אחת הדרכים לצמצום המתחים היא לפיכך הורדת מפלס הפחד וחוסר האמון הקיים בין הקבוצות השונות.

התרבות היהודית האתיופית מלמדת אותנו שהסוד להצליח לתקן את העולם הוא הרצון להפסיק לשנות אותו. ואז, נבין ששונות היא לאו דווקא איום היוצר שנאה, אלא הזדמנות לעושר תרבותי. משמע, מכלול הזהויות שנוצרו בעם ישראל לאור הגלות אינן עונש ובוודאי אינן מעמסה על החברה הישראלית, אלא מתנה, חלום שהתגשם ופוטנציאל לחזון מחודש.

(אחרי קדושים תשפ"ג)