אין טעם למצוא חן בעיני הגויים

מאבקו של יעקב אבינו הוא מאבקו של עם ישראל בכל הדורות. עמידתו בפני מלאכו של עשיו הינה אב-טיפוס לעמידתנו בכל שנות הגלות. יש 'נשמות טובות' הסבורות כי אנו אשמים בצרות הניתכות עלינו ללא הרף. אנו: מתבדלים, מתגרים, מתנשאים, מתבוללים, מוסריים מדי, חופשיים מדי, מטיפים מוסר לאחרים, עניים ומוזנחים, עשירים ומפונקים, חכמים מדי, נקיים מדי, מלוכלכים מדי, נצלנים… והרשימה עוד ארוכה.

המכנה המשותף לדעות הסותרות הללו הוא הטלת האשמה בנו. אנו הכתובת לכל ה'מרעין בישין' של העולם. הגויים נורמליים, אנו לא כל כך. התנהגותנו המחפירה מזמינה את הצרות ואין לנו להתפלא על כך. כל זה מתחיל מיעקב אבינו עצמו. מדוע קנה את הבכורה מעשיו באופן כה נצלני? מדוע גנב את הברכות? מדוע שיקר לאביו? מדוע נטמן בישיבת שם ועבר 14 שנה? מדוע התחבר לאמו יותר מאשר לאביו? מדוע שלח מלאכים לעשיו?

חז"ל אינם מוכנים לקנות סדרת טיעונים טיפשית זו. אנחנו נורמליים לחלוטין, הם לא נורמליים. "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב". האנטישמיות הינה מחלה ממארת בגווה ובנפשה של האנושות, במיוחד בזו המכונה נאורה. בשל מצב זה אין טעם "למצוא חן", "להיות בסדר", "לבוא לקראת", "להתפשר", "לבנות צעדים בוני אמון" ו"לוותר ויתורים כואבים". צעדים אלו ישיגו את המטרה ההפוכה.

באופן אבסורדי, דווקא העמידה על זהותנו, ייחודינו ושאיפותינו,  יוצרת תגובה של כבוד כלפינו. אומות העולם מצפות מאיתנו 'להיות שונים', 'למשוך אותם כלפי מעלה', 'להגשים את חזון הנביאים'. ניסיונות ההלקאה העצמית וההתפשרות פוגעים בחזון שלנו ובייעודנו. לדרך זו יש מחיר בטווח הקצר, ברם, זוהי הדרך לנצח במערכה כולה ואין בלתה.

מצבנו דומה למצבה של אישה מוכה. הבעל האלים מאשימה בכל הצרות שלו ושל המשפחה. המצב הכלכלי, חינוך הילדים וכל השאר נופל על כתפיה. היא כל כך משתדלת ואינה מבינה מה הוא רוצה ממנה. היא מוותרת, נכנעת, שומרת על שלום הבית, ולבסוף אפילו משתכנעת כי יש לה פגם באישיותה. זו כמובן טעות איומה. דווקא ההתגוננות הפעילה שלה, העמידה על כבודה וזכויותיה יכולים להציל את משפחתה ואולי אף את בעלה המכה. יעקב אבינו הוכיח זאת במאבקו חסר הפשרות עם המלאך שנאלץ בסוף לברכו בשל עמידתו האיתנה. (וישלח תשפ)