מעשה יהודה ותמר הוא אחת התחנות במסלולו של המשיח. על הכתוב [ירמיה כט] "כי אנכי ידעתי את המחשבות" דרשו במדרש [ב"ר פר' פה]: "שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח". אבל יהודה, מבלי שהתכוון לכך, כמעט עמד לחסל את המשיח העתידי. אמנם יהודה נשא אישה ונולדו לו ממנה שלושה בנים, אך יד הגורל הרע היתה בו ושניים מבניו מתים וגם אשתו מתה. את בנו שנשאר לו הוא מסרב להשיא, וכליה מרחפת על זרעו של יהודה. ובמקום שיהודה מתייאש ומרים את ידיו, באה תמר ולוקחת את הפיקוד לידיה. היא נוטלת על עצמה סיכון, מסירה את בגדי אלמנותה, מתכסה בצעיף וטומנת מלכודת ליהודה שהוא נלכד בה, ובכך נטמן מחדש הזרע לאורו של משיח.
אבל עדיין עתידו של המשיח אינו מובטח. אחר שהוגד ליהודה שכלתו תמר הרה לזנונים הוא גוזר עליה מיתה, ושוב עתידו של המשיח בסכנה. הכל תלוי במוצא פיה של תמר, האם תלבין את פניו של יהודה, תגלה ברבים מי הוא אבי ילדיה ובכך תציל את המשיח. אבל תמר בצדקותה בוחרת בדרך השנייה ומחליטה ש"נוח לו לאדם להטיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים".
בהחלטה הזו של תמר יש גם מסר לדורות, שבדרך אל הגאולה אין לעשות קיצורי דרך על חשבון כבוד האדם וצערו. הקב"ה מצעיד את מהלכי המשיח בדרכי עקלתון, ואנו צריכים להיות שותפים עם א-ל במהלך הזה. בשותפות זו עלינו להקפיד שההתנהלות שלנו תהיה מוסרית. וכן, הצפייה שלנו לישועה צריכה להיות עם אורך רוח כמו שכתב הרב צבי קלישר בספרו דרישת ציון (מאמר א): "גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים (מחכים) לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה' יתברך שמו משמים ארץ לאמור לעמו: צאו! או ישלח משיחו כרגע מן השמים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויקבצם ירושלימה ויעשה להם חומת אש, ומקדש א-ל ממרומים ירד, כאשר הבטיח על ידי עבדיו הנביאים. לא כן קורא המשכיל, ודאי כי ייעודי הנביאים יתקיימו באחרית הימים ולא יפול ח"ו דבר ארצה, אך לא במנוסה נלך ולא בחיפזון יום אחד, כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל, לאט לאט תיצמח קרן ישועה עד 'וישראל יעשה חיל' וישגה מאוד באחריתו בקיום כל הייעודים וההבטחות של הנביאים הקדושים".
(וישב תשפ"א)