יעקב ספוקויני
יעקב אכן הכין עצמו הן למלחמה והן לשלום, אך העדיף את הפשרה והשלום עם אחיו
במבט ראשון וביקורתי נראית התנהגות יעקב מול עשיו כתמוהה. נראה כאילו הוא מתרפס בפני עשיו במקום להשיב לו מלחמה כדבעי. בעל הספר 'מנחה חדשה' מתבטא בחריפות בעניין זה: "העושה עצמו שֶה, הזאב אוכלו", ובבראשית רבה נכתב: "באותה שעה שקרא יעקב לעשיו 'אדוני', אמר לו הקב"ה אתה השפלת עצמך וקראת לעשיו 'אדוני' 8 פעמים, חייךָ אני מעמיד מבניו 8 מלכים קודם לבניך". גם הרמב"ן, האמון על "מעשה אבות סימן לבנים", מתפלא על התנהגותו של יעקב ולדעתו יעקב חטא בכך. הרמב"ן צופה בהתנהגות זו גם במבט היסטורי וטוען כי התנהגות פחדנית כזו עלולה לגרום לאסון ביחסים בינלאומיים (=יחב"ל). לדבריו: "אמר לו הקב"ה 'לדרכו' [=של עשיו] היה מְהַלֵך והיית מְשַלֵח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב. ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו בידי אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים. ומהם שבאו ברומא, הייתה סיבת נפילתם בידם".
הרמב"ן מתכוון בדבריו לריב האחים החשמונאים, הורקנוס ואריסטובולוס, בניה של שלומציון המלכה, שהתנהגותם הובילה להשתלטות רומי על ארצנו. שני הבנים, הורקנוס ואריסטובולוס, רצו למלוך על ממלכת יהודה. במקום לחלק את התפקידים ביניהם, פנו שניהם לגורמים זרים [שנת 67 לפה"ס] על מנת שיכריעו מי מהם ראוי למלוך אחרי אימו. הורקנוס פנה לעזרת אנטיפטר האדומי ואילו אריסטובולוס פנה לפומפיאוס הרומאי. מרגע שנכנסו שני כוחות אלה, שוב לא שמטו את השפעתם על יהודה.
בהורקנוס תמכו 'הפרושים' שהקפידו על חיים על פי ההלכה. באריסטובולוס תמכו 'הצדוקים' אשר שלטו במוסד הכהונה הגדולה. למרות היותם כוהנים, הם לא האמינו בתורה שבעל פה, וחילוקי הדעות בינם ובין חכמי הדור גרמו לקרע בעם היהודי. שני האחים לא השכילו ליישב את המחלוקת על הכיסאות ביניהם, וגרמו במחדליהם להשתלטות מוחלטת של רומי על יהודה. הרומאים שלטו בתחילה באמצעות מלך בן חסותם – הורדוס בנו של אנטיפטר [37 – 4-] ואחריו באופן ישיר באמצעות נציבים. הנציבים הצרו את חיי היהודים ופגעו בקודשי ישראל. העימות בינם ובין היהודים הלך והתעצם עד שהוביל לחורבן בית המקדש [70 לספירה].
ביקורתו של הרמב"ן על התנהגות יעקב מתייחסת אף לעמידתו מול אנשי שכם. גם מול אנשי שכם מפגין לכאורה, יעקב, חולשה נוראית. הוא משלים עם חטיפתה של דינה בידי אנשי שכם. הוא מסכים להצעתו של שכם בן חמור לחבור אליו בתמורה לכך שימולו את עצמם. הרמב"ן אומר אמנם שיעקב היה בטוח שאנשי שכם לא יסכימו למול את עצמם ולכן קיבל את עצת בניו בעניין. אחר כך, כיוון שהבטיח, רצה לעמוד במילתו [תרתי משמע] ולקיים את ההסכם.
ברם, מקריאת הפסוקים אנחנו יכולים להבחין שדעת התורה איננה כדעתו של יעקב. התורה נותנת, לכאורה, גיבוי למעשי שמעון ולוי שהרגו את כל אנשי שכם. הכתוב אומר: "ויהי חיתת אלוקים על ההרים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב". האין הנֵס מוכיח כי רצה ה' את מעשיהם? נכון, יעקב עצמו לא ראה זאת כך וגם לפני מותו הוא אומר לשמעון ולוי "עכרתם אותי". אבל מהכתוב משמע שיעקב טעה בהתנהגותו. אם כן, מה אנחנו צריכים ללמוד מכך בהתנהגות ביחב"ל? האם צריך לנהוג כיעקב או כבניו?
אלא, שגם אם מתבוננים במעשי יעקב ניתן לראות יותר מדרך התנהגות אחת. לעתים, מתנהג יעקב בתקיפות ולא ברֲכּוּת. כך למשל, הוא נאבק במלאך, הוא עמד על שלו מול לבן בעניין העדרים וברצונו לשוב לביתו. הוא פעל באומץ כדי לקבל את הברכות למרות הסיכון שאביו יגלה אותו ויקבל חלילה קללה במקום ברכה.
מכאן אפשר ללמוד, שאין דפוס התנהגות אחד, שהוא הוא הנכון. ביחסים בין לאומיים, מנהיג צריך להתאים את עצמו למציאות הסובבת. לפעמים כדאי לפעול בדיפלומטיה ולוותר על כבוד מדומה למען השגת הישג חשוב. לפעמים צריך להפעיל כוח ולפעמים להימנע מכוחנות ולחפש את הפשרה.
כשמדובר היה במשפחתו, היה ליעקב הרבה יותר מה לסכן ולכן נהג בזהירות. לעומת זאת, כאשר היה מדובר בו עצמו הוא היה אמיץ יותר ולקח סיכונים. הוא לא היה פחדן, חלילה, אלא ריאליסט הבוחן סיכון מול סיכוי. בבחינת "הרוצה בשלום, ייכון למלחמה". רק מי שמתכונן היטב למלחמה יכול להשיג שלום. יעקב אכן הכין עצמו הן למלחמה והן לשלום, אך העדיף את הפשרה והשלום עם אחיו. את המלחמה הוא השאיר כמוצא אחרון.
Yaakovspok1@gmail.com
(וישלח תשפ"ג)
