יעקב ספוקויני"לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד. יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה. יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב [תהילים כ]. "כשאתה בצרה, תגיד תהילים פרק כ', שמתחיל ב'יענך ה' ביום צרה'", יעץ אביו של דוד – 'דוגו' ליטנר לבנו, רגע לפני פרידתם ערב פסח תש"ד [1944].
הנאצים הם שהפרידו בין האב לבנו במחנה המוות אושוויץ-בירקנאו. דוד בן ה-14, שלא יצא עד אז מתחום הולדתו, מצא עצמו לפתע לגמרי לבד. אבל דוגו ידע להסתדר. מצויד בחוש הומור מושחז וברצון עז לחיות, יצא לדרך חתחתים ובע"ה שרד.
מייד אחרי שהופרד מאביו, נזרק דוגו ל'מחנה הילדים'. הגרמנים החלו לדלל את מחנה הילדים, ודוגו היה בסלקציה השלישית. העבירו את הילדים בסך, וכולם רעדו מקור. דוגו משך את שרווליו עד הקצה, תוך שהוא ממלמל את ה"למנצח" שלו, ועבר בשלום את הסלקציה.
זמן קצר אחר כך, 'זכה' בעבודה עם 'התנאים הטובים ביותר' כלשונו, באושוויץ. הוא נכלל ב'שייסקומנדו' – יחידה של 20 נערים שאספו את הביוב מהצריפים השונים. הם עשו זאת בעזרת עגלה מיוחדת שאליה נרתמו בזמן המסע. בזכות השוטטות הזו, פקדו גם מקומות שבהם היה להם מזון. דוגו וחבריו שימשו גם בלדרים של מכתבים וחבילות ששלחו יהודים לקרוביהם ממחנה למחנה.
בלי שידעו, העבירו גם חומר נפץ ששימש את המחתרת היהודית בראשות רוזה רובוטה, שהצליחה לפוצץ את קרמטוריום [=משרפה] מספר 4.
הגרמנים פתחו בחקירה נמרצת וחקרו גם את חברי השייסקומנדו, אך בדוגו לא נגעו. עם זאת, החליטו הגרמנים להפסיק את עבודתם וכללו אותם בטרנספורט בדרך אל המוות. דוגו וחבריו הופשטו מבגדיהם וצעדו לתוך הקרמטוריום. הדלת ננעלה, וכולם בפנים תכננו להגיד "שמע ישראל" הכי חזק שאפשר, ואילו דוגו החל למלמל את "למנצח". "פתאום הגיעה איזה פקודה ואמרו לנו לחכות", סיפר דוגו בעדותו. הרוצח מנגלה הגיע וביקש 50 ילדים לעבודה. כך ניצל דוגו בפעם השנייה [הציטוטים לקוחים מעדותו בהוצאת יד ושם, עמודים 20-21].
כזה היה דוגו – איש נפלא מלא אמונה, שהקדיש את חייו להנצחת זכר המיליונים, תוך שילוב מסרים חינוכיים לבני נוער ברוח ישראל סבא
אחרי פיצוץ הקרמטוריום, הפסיקו הגרמנים בהדרגה להשתמש במשרפות המוות. מאוחר יותר פוצצו את כולן, רגע לפני שנסוגו מאושוויץ לכיוון מערב. היהודים ששרדו, ודוגו ביניהם, הוצעדו ב'צעדות המוות' [כל מי שלא יכול היה ללכת נורה למוות במקום], ולאחר הליכה בת יומיים הועברו לרכבות.
הנאצים ישבו בצד אחד, והילדים היהודים בצד השני של הקרון. לפתע, הופיעו מעליהם מטוסים והפציצו את הרכבת. דוגו שוב התפלל את ה"למנצח" שלו. הקרון שבו נסע דוגו אומנם נפגע בהפצצה. 6 מחבריו נהרגו, אך דוגו יצא בלא פגע. בהפצצה נהרגו גם כמה גרמנים, ובתגובה אנשי האס.אס מיהרו לפתוח את הקרונות, תוך שהם צועקים על כולם לרדת מהר מהרכבת. השורדים הצטוו להמשיך בהליכה ובנסיעה עד למחנה המוות מאוטהאוזן שבאוסטריה. משם צעדו למחנה גונסקירכן, שבו שהו כשבועיים עד לשחרור המחנה בידי חיילים אמריקאים. דוגו, שהיה חולה בטיפוס בזמן השחרור, אושפז בבית חולים למשך שבועיים עד שהתאושש.
כמו רבים מניצולי השואה, גם דוגו חיפש את בני משפחתו. לשם כך, נסע לעיר הולדתו נירגהאזה שבהונגריה. הוא הגיע לביתו בעיצומו של צום תשעה באב. שם זכה דוגו לפגוש את אחיו, שסיפר לו על אביו שנהרג בידי הנאצים. באותו הזמן גמלה בליבו ההחלטה לעלות ארצה. הוא הצטרף להכשרה, ובשנת 1949 עלה ארצה ומייד התגייס לצה"ל. מאוחר יותר היה דוגו ממייסדי המושב ניר גלים ליד אשדוד.
דוגו וחבריו הקימו את בית 'יד לעד', העוסק בהנצחת זכרם של ששת המיליונים. הוא עצמו נסע פעמים רבות לפולין כאיש עדות. זוכרני, כי בנסיעתו הראשונה, כשהיינו יחד בפולין [1990] בתום עדותו, למרגלות הקרמטוריום ההרוס באושוויץ-בירקנאו. בעוד כולם מזילים דמעה, הוציא דוגו מכיס חליפתו את תמונות נכדיו וזעק בקול רם: "אנחנו ניצחנו, עם ישראל חי!".
כזה היה דוגו, שעלה השמיימה בתשעה באב האחרון. איש נפלא מלא אמונה, שהקדיש את חייו להנצחת זכר המיליונים, תוך שילוב מסרים חינוכיים לבני הנוער ברוח ישראל סבא. ביום השואה תשפ"ד, נתפלל שיתקיים בנו גם סוף המזמור של דוגו: "הֵמָּה [=אויבינו] כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד. ה' הוֹשִׁיעָה. הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ".
Yaakovspok1@gmail.com
