ישראל – בין דת לדרך חיים

בשבת שעברה, פגשתי את אחת המתפללות בקהילה שלנו בקדושי ישראל בקרית גת. היא אמרה לי: "מאוד כואב לי שלפני מספר שנים המדינה החליטה לשנות בסעיף הלאום בתעודות הזהות שלנו את הרישום מ'יהודי' ל'ישראלי'. עליתי מרוסיה לישראל בכדי שיהיה כתוב בתעודת הזהות שלי 'יהודיה'". ראיתי שעניין זה כואב לה מאוד.

לפני שנה בערך שוחחתי עם ידידה יוצאת אתיופיה המתגוררת בניו יורק, ששאלה אותי בתמיהה: "אנו יהודים או ישראלים? שמעתי מישהו מיוצאי אתיופיה שטען שאנו לא יהודים. עשרות שנים אנחנו מנסים לשכנע שאנו יהודים, והנה אנחנו באים ואומרים שאנו לא יהודים? אני לא מבינה". הבטחתי לשאול. לאחר בירור קטן הבנתי שיש אסכולה מיוצאי אתיופיה בישראל המבקשים לקרוא להם 'ישראלים' כי אנו מעשרת שבטי ישראל ולא 'יהודים' – שהכוונה בכך משבט יהודה. יש פה שתי אסכולות – צד אחד המשתוקק שיקראו לו 'יהודי' לפני ה'ישראלי' וצד שני שמשתוקק שיקראו לו 'ישראלי' לפני ה'יהודי'. יש אף קבוצה נוספת המבקשת להציע שיקראו להם 'עברים'.  אז איך נכון לקרוא ליהודי אתיופיה? ישראלים? יהודים? ואיך קראו לעצמם יהודי אתיופיה?

ראשית, עלינו להפריד בין שמות שונים ש'הודבקו' על יהודי אתיופיה במהלך ההיסטוריה – ובין איך שהם קראו לעצמם. פלאשה הוא השם הנפוץ ביותר המוכר לנו. מקובל לטעון ששם זה נגזר מן השורש פ-ל-ס, בשפת געז, שאחד מפירושיו הוא "מהגר", "זר", "נודד" או "גולה". יש חוקרים שמשערים ש'פלאשה' הכוונה "אלה שבאו מפלשתינה". מכל מקום, מאוחר יותר בהיסטוריה של אתיופיה חלק מהפלאשים הלכו והתנצרו ואז השם "פלאשמורה" דבק באותם מתנצרים. בנוסף על השם פלאשה, כונו יהודי אתיופיה בשמות נוספים, כגון: אַגַאוּ (געז: አገው). אגאו הוא שמו של העם שישב בחבש לפני הכיבוש האקסומי-אתיופי. היהודים ראו בהם עובדי אלילים, אך למרות זאת היו שיתופי פעולה רבים בין היהודים לאגאו. שם נוסף הוא 'ג'ירתם כאילא'. מקור השם אינו ברור.  סבא שלי הסביר לי שהכוונה בג'ירתם כאילא היא "הללו עם הזנב", כי הלכו עם ציצית. עוד שם הוא בודה (ቡዳ) – אוכלי אדם, כינוי הנקשר בכוחות מאגים המקושרים כביכול ליהודים. שמות נוספים שאנו נתקלים בהם ביחס ליהודי אתיופיה הם: "אסראלאווי", 'איהוד'.

כל השמות הללו הם שמות שאחרים באתיופיה קראו ליהודי אתיופיה, אך איך הם קראו לעצמם? יהודי אתיופיה קראו לעצמם "בית ישראל". השם "ביתא ישראל", הוא בבחינת הכרזה סמלית על היהודים שסירבו להתנצר ושמרו על אמונת ישראל, אשר על כן, סירבו לעזוב את דתם ומרדו בדת הנוצרית. אבל יותר מזה, בית ישראל הוא השם המקראי ליהודים. יש לכך מספר ראיות: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל". מלבדה, מכונה גם האיש שרב עם המקלל בתואר "איש הישראלי". וכמובן, השם בני ישראל שמופיע במקרא.

בשל כך, חלק קטן מיוצאי יהודי אתיופיה בישראל מבקשים לאמץ את השם 'ישראלים' ככאלו השייכים לעשרת השבטים שנקראו שבטי ישראל. 'יהודים' מתייחס לשבט יהודה, אבל גם לשבט בנימין, כמו שמצאנו במגילת אסתר: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני". הרי שגם שבט בנימין קראו לעצמם בשם "יהודים". לא אכנס כאן למערכת הזהויות ששמות אלו "יהודים", "ישראלים", "עבריים" נושאים עימם היום, אך עם זאת אין ספק שאנו בחברה הישראלית עדיין עסוקים בהגדרת זהותנו הקולקטיבית.

השם "ישראל", מקורו ביעקב אבינו, שכפי הכתוב, הוא נקרא כן על ביטוי של שררה וכבוד: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל" (בראשית ל"ב כ"ט). ועל שמו השם "ישראל". מה הכוונה במילה "שרית"? בדקתי בעזרתו של הקס סמאי אלאס שליט"א את התרגום בשפת געז. את המילה "שרית" מתרגמים  "ክህልከ"– נאבקת. שאלתי את הקס – "מה הכוונה?", והוא ענה: "זה אינו במובן של ניצחון אלא במובן של להתמודד, לדעת להסתדר". לפי זה, במילה "שרית" אין הכוונה להיאבק עם מישהו שאתה נמצא עימו במלחמה, אלא להצליח להתמודד עם מציאות מורכבת.

לפי זה, המילה 'ישראל' איננה דת, אלא דרך חיים. היכולת לדעת להסתדר עם אתגרים ולהצליח. החברה הישראלית במדינת ישראל מורכבת מזהויות שונות ורחוקות אחת מהשנייה לפעמים כרחוק מזרח ממערב, חרדים ציוניים ואנטי-ציוניים, רפורמים וקונסרבטיבים, אורתודוקסים מודרניים וחובשי הכיפות הסרוגות למיניהם ולסוגיהם, חסידים ודתיים נוסח ש"ס, חילונים ולהט"בים, מוסלמים ונוצרים. לכאורה אפשר להיאבק האחד עם השני בתקווה שכל צד שיצליח להביס את השני. המסורת האתיופית מלמדת אותנו שישראל היא דרך חיים. היכולת להצליח להתמודד, להיאבק, לא עם אויב דווקא, אלא עם האתגרים שמציבים לנו החיים – ולהצליח בהם. אולי זוהי המשמעות העמוקה של הקיום שלנו במדינת ישראל.

(וישלח תשפ"ג)