לא לכל משפחות הנעדרים היה מזל

לאחר שהגיעו למחנות הפליטים, שלושה מאחיו וארבעה דודיו ובני דודיו יצאו מהבית ולא חזרו. הם שמעו שצבא סודאן עצר אותם, ומאז איש לא ראה אותם

האם האהבה בין אחים ואחיות, או בכלל, בתוך המשפחה, היא המצב הטבעי, המולד? או להפך – המצב הטבעי והמולד הוא קינאה ותחרות, במיוחד כאשר זה מגיע לכבוד וכסף וכל מיני ירושות רחמנא ליצלן?

בתנ"ך אנו מקבלים את הרושם שהמצב הטבעי הוא תככים, מזימות ומלחמות בתוך המשפחה, ושלכאורה האהבה והחיבה שרואים בתוך המשפחה הן כמעט נדירות. רק לסבר את האוזן, כבר בספר בראשית אנו נתקלים במאבקים בתוך המשפחה. מאבק בין האחים, מקין והבל, ישמעאל ויצחק, עשו ויעקב, לאה ורחל. אבל, אין ספק שהדבר החמור ביותר הוא סיפור מכירת יוסף. מעשה זה נידון בהרחבה בספרות היהודית המסורתית והחיצונית.

אז מהו המצב הטבעי – אהבה או שנאה? יעקב שולח את יוסף בנו האהוב לשאול בשלום אחיו הרועים. הוא לא חשב שבין רגע הנורא מכל עלול להתרחש. מאוחר יותר מודיעים לו שיוסף נטרף על ידי חיות רעות. יעקב רואה את כתונת הפסים של יוסף הטבולה בדם. הוא מקבל את הבשורה המרה והוא מתאבל, אך מצד שני, הוא ממאן להתנחם. כאילו איזה קול פנימי, שלא ניתן להסבירו, אומר לו שיוסף עדיין חי. זה עדיין לא הסוף. מהו הקול הפנימי הזה?

באמצעות הסיפור הבלתי יאמן של דוד מהרט ועשרות כמוהו מיוצא אתיופיה נוכל להעמיק עוד יותר בשאלות הללו.

יהודי אתיופיה, בדומה ליהודים בכל מקום, חתרו לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה ולממש חלום וערגה של אלפי שנים לירושלים. חלקנו שמענו, בהזדמנויות שונות, על אלפים מקהילת יהודי אתיופיה שנספו באתיופיה ובסודאן. רבים מהם איבדו את היקר להם ושילמו מחיר כבד, הם חוו שואה פנימית, קהילתית. אבל כמה מאיתנו שמעו על משפחות נעדרים. יותר מ- 84 אנשים ונשים, ואף יותר, מתועדים שיצאו ממחנות הפליטים בסודן ומאז נעלמו עקבותיהם ועד היום גורלם לא ידוע. חייהם של בני משפחותיהם אינם חיים. דוד מהרט הוא אחד מהם. לאחר שמשפחתו הגיעה למחנות הפליטים, שלושה מאחיו של דוד וארבעה דודיו ובני דודיו יצאו מהבית ולא חזרו. הם שמעו שצבא סודאן עצר אותם, ומאותו רגע איש לא ראה אותם. מאז עברו כ-40 שנה. ההורים של דוד מעולם לא איבדו את התקווה. הם האמינו, כל השנים, שיזכו לראותם עוד בחייהם. כמה עצוב שההורים הלכו לעולמם מבלי לדעת מה קרה לשלושת ילדיהם. דוד, כשדמעות זולגות מעיניו, מבטיח שהוא לא ינוח ולא ישקוט, עד יום מותו, עד שיידע מה עלה בגורל שלושת אחיו האהובים.

הסיפור של משפחת יעקב מלמד אותנו ששום דבר לא מובן מאליו. המובן מאליו עלול להוביל לניכור. 'הכרה' – 'מנכרת' (הרש"ר הירש). למעשה, יש בה להוביל לרגישות, לכבוד, לזהירות, לעוצמה ולהשקעה, לבחירות נכונות בחיים – אך מצד שני, ההיכרות יכולה גם להוביל אותנו לחוסר רגישות, לאדישות, לכיבוי האנרגיות, ולגרום לאדם לבחור את הבחירות הלא נכונות, עד כדי בגידה באנשים הקרובים לנו. יש משהו פרדוקסאלי בתקווה האנושית. התקווה, מצד אחד, היא הציפייה לעתיד טוב יותר. התקווה מסמלת בעיקר את היעדרו של משהו או מישהו בהווה. לכאורה, אדם שיש לו את הכל אינו זקוק לתקווה. דוד ועשרות מיוצאי אתיופיה מלמדים אותנו שגם כשיש לנו הכל אנו זקוקים לתקווה, כי התקווה היא ניגודה של האדישות והייאוש. דוד מהרט איננו מאשים אלא מבקש מאיתנו, ובעיקר מהמדינה, שתיקח אחריות. ההחלטה לאתר את הנעדרים איננה רק עניין אישי, אלא היא עניין לאומי.

אנו, כפרטים וכמדינה, צריכים להיענות לצו "ואהבת לרעך כמוך", שהוא ביטוי לאחריות אישית. הכוונה במילה 'כמוך', אמר פעם פרופ' רוזנברג, היא שתהיה מסוגל לצאת מעצמך ולהסתכל על העולם גם במשקפיים של אחרים, בדיוק כמו שהתרגלת להסתכל במשקפיים שלך.

אצל יהודי אתיופיה, יום הכיפורים נקרא "אסתראי" – חג הראייה, או "בעל יוסף" – חג יוסף, כי ביום הזה ראה יוסף את אביו, אחרי היפרדו ממנו. לפי זה יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר במעגל השנה היהודי, נקבע בכדי לכפר על חטא שפל זה. בעולם ההלכה האתיופית ובתודעתם, יום הכיפורים – יותר ממה שהוא בא לכפר הוא בא לטהר. זהו ההבדל העצום בין תודעה של עבירה לתודעה של מצווה.

כמעט בכל השפות קיים הביטוי "דם זה לא מים", שבא לבטא את קשרי הדם העמוקים הקיימים בתוך המשפחה. דוד מהרט ועשרות מיוצא אתיופיה מלמדים אותנו שדם זה לא מים. יעקב זכה לבסוף לחבק את יוסף. בתקווה, בציפייה ובתפילה שדוד מהרט ועשרות מיוצאי אתיופיה שקרוביהם נעדרים יזכו לחבק את אחיהם ואחיותיהם עד יום הכיפורים הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.

(וישב תשפ"ג)