ד"ר יצחק קניגסברגיעקב שלח לעשיו מנחה בצורת עדרי צאן ובקר, בכדי לפייסו. הוא שלח אותם: "בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר". רש"י: "כל מין ומין לעצמו".
בפגישה עם עשיו, כל עבד בתורו צריך היה להדגיש: "מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו".
מדוע חילק יעקב את המנחה כעדרים נפרדים ולא שלח את כולה כעדר אחד?
רש"ר הירש: "בהדגשה מיוחדת הוא דורש מכולם, שיבשרו לעשו את בואו הקרוב; אך במקום להיפגש עם יעקב – הנה ניצבת לקראתו מנחה חדשה! כך יתלקח הכעס מפעם לפעם, אך במקום להגיע לידי התפרצות, ייתקל בפיוס נוסף, עד שבדרך זו – המעידה ללא ספק על הבנה עמוקה בנפש – יצנן את הכעס קמעא קמעא, ולאט לאט יפייס את נפש שונאו", כדברי שלמה המלך: "מענה רך ישיב חימה" (משלי טו').
בהסתמך על הפיזיולוגיה של מערכת הראיה, ניתן להסביר זאת כך: הפתגם העממי "מרוב עצים לא רואים את היער", מתאר את הנטייה להתייחס לפרטים ללא ראיה של המכלול הגדול יותר שהם יוצרים. המידע החזותי מתקבל מקולטנים ספציפיים ברשתית המתפקדים כתאים קולטי אור ומסוגלים לתקשר עם מערכת העצבים. הזיכרון החושי הוא השלב הראשון בתהליך הקידוד של המידע שנקלט. האדם מסוגל לקלוט מידע חזותי רב, אך עם זאת, היכולת שלו לעבד את כמויות המידע העצומות שהוא מקבל מהסביבה היא מוגבלת. מגבלה זאת נוצרת בעקבות צוואר הבקבוק של החשיבה האנושית. כמו במצלמות, כאשר הפוקוס גדל, היעילות שלו יורדת ולהפך.
על פי תיאוריה זאת אילו שלח יעקב את כל 550 ראשי הבקר אל עשיו בעדר אחד, הוא היה מחטיא את המטרה, כי מרוב בהמות עשיו לא היה רואה את איכות המנחה, עקב המגבלה של החשיבה האנושית בהיצף המידע הכמותי.
משלוח המנחה בצורת עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ, כאשר כל אחד מרועי העדר הסביר לעשיו את מטרת המנחה, ואיפשר לו להתמקד כל פעם מחדש באיכות העדר, הביא לכך שעשיו הבין את מטרת המנחה שיעקב ביקש להעביר אליו: "כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי".
התרגיל הפסיכולוגי הצליח: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ".
(וישלח תשפ)
