גר קטן ושאלת הרצון – חלק שלישי

ככל יהודי וגר מאז ומעולם. הרצון הנדרש בגיור קטן הוא היעדר רצון שלילי. לכן, רק בית דין יכול לאפשר לקטן להתגייר גיור וזהות יהודית

פרק כג

לפי רב הונא, גר קטן מגוייר על דעת בית דין. קביעה זו התפרשה בתלמוד כזכות המוקנית לגר על ידי המתגייר. התלמוד עצמו השתמש בביטוי "זכות" ובעקרון "זכין לאדם שלא בפניו", ומשמעות קביעה זו עומדת במרכז השיח ההלכתי. לפי חלק מהראשונים "זכין", משמעו שליחות. אבל החלת פירוש זה בגיור קטן יוצרת בעיות.   הרב משה מרדכי אפשטיין כותב: "נראה לי דאין הכוונה בגר קטן שזוכין אותו שיהיה ישראל, דמאי שייך זכות, הא לא חפץ הוא שנימא שהכוונה שזוכין גופו שיהיה ישראל, וגם במה זכו בגופו, בשלמא בחפץ זוכין בהגבהה בעדו, אבל הכא במה יזכו גופו, הרי ב"ד אין עושין מעשה בגופו, ובוודאי בזה אין סברא לומר דמה שמטבילין אותו הוי הגבהה, דבוודאי הכוונה גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד, הכוונה אף אם הקטן טבל את עצמו, והרי לא הגביהו אותו, ואין צריך אריכות לבאר דקשה מאד בזה דיני זכיות". לאחר שהרב אפשטיין דוחה את הקשר בין דין זכין ל"דיני זכויות", הוא מציע פשר חדש: "אלא הכוונה היא, דהנה הא דגר מתגייר אין הכוונה שהוא עושה עצמו לגר, […]  דגר כשמתגייר אין הכוונה שהוא מגייר את עצמו, אלא דהכוונה דב"ד היו עושים אותו לגר, […] והוי אמינא דאף בע"כ היו יכולים לגיירו, וגלי לן קרא דבעינן דוקא מרצונו. נמצא דבעינן רק שיתרצה, וזה קי"ל כל היכא דזכות הוא לו הוי כנתרצה, […] וכיון דהוי כנתרצה, משו"ה היו יכולים ב"ד לגייר קטן משום דזכות הוי כנתרצה" (לבוש מרדכי, בבא קמא. סימן נד).

לפי שיטה זו, הגיור מכונן על ידי בית דין עצמו, אבל הוא אינו יכול להתחולל ללא רציית המתגייר. "זכות" משמעה היעדר כפייה. דחינו עמדה זו שכן למרות יופייה, המסורת ההלכתית לא מניחה שבית דין מכונן את הגיור; לבית דין יש רק תפקיד דקלרטיבי. לא סביר להניח כי המקרה החריג של גיור קטן ישמש פרדיגמה שתערער על יסודות הגיור. אבל יסודות פירוש זה למושג הזכות משקפים עמדת יסוד בגיור קטן.

אכן, התוספות כותבים: "ונראה דזכייה דגירות לא דמי לשאר זכיות דמה שב"ד מטבילין אותו אינם זוכין בעבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה והא דפריך בכתובות (שם) תנינא זכין לאדם שלא בפניו ומשני מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה היינו משום דאם היתה חובתו לא היה לב"ד להתמצע להכניס גופו בדבר שיש לו חובה ואפילו בתינוק דלאו בר דעת" (תוספות סנהדרין, סח, ע"ב). לפי עמדה זו, העולה גם מדברי הרשב"א והריטב"א שנדונו בפרק כב, גר קטן זוכה בזיהויו ובזהותו היהודיים, ובית דין מאפשר זכיה זו. בית דין אינו יכול לפעול במקום הקטן; זיהויו כיהודי, מאפשר לגר קטן לזכות "בעצמו ובגופו" ולפתח זהות יהודית.

גר קטן מצטרף לעם ישראל שעמד במעמד הר סיני. האנלוגיה שבין גיור קטן למעמד הר סיני עולה בספרות הבתר-תלמודית. כבר הריטב"א, שואל: "וא"ת ואמאי לא מייתי לה מן העומדים בסיני שהיו שם כמה קטנים שנכנסו שם תחת כנפי השכינה והטבילום ומלום והזו עליהם, וי"ל דהתם משום דנתגיירו אבותיהם וניחא להו במאי דעבוד אבוהון" (ריטב"א, כתובות יא, ע"א. ראו גם רשב"א, שם). הריטב"א סבור כי אי אפשר לנמק גיור קטן באמצעות האנלוגיה למעמד הר סיני, שכן במעמד זה היו קטנים עם אבותיהם. זאת בניגוד למצב של גר קטן.

לעומת זאת, הרא"ש טוען שעמדת התלמוד מבוססת על האנלוגיה למעמד הר סיני: "גם יש להביא ראייה דמטבילין גר קטן מן התורה מדור המדבר שנכנסו לברית במילה וטבילה כדאיתא ביבמות פרק החולץ (מ"ו א') והיו בהם כמה יתומים קטנים" (תוספות הרא"ש, כתובת, יא, ע"א. ראו עוד הרב יום טוב ליפמן הלפרין, שו"ת עונג טוב, הקדמה, אות יט). הרא"ש משלים ומסביר את שיטת בעלי התוספות שהבאנו לעיל: פעולת בית הדין המגייר מאפשרת למתגייר עצמו לזכות ב"בעצמו ובגופו" בזהותו היהודית ולהתייצב במעמד הר סיני, ככל יהודי וגר מאז ומעולם. הרצון הנדרש בגיור קטן הוא היעדר רצון שלילי. לכן, רק בית דין יכול לאפשר לקטן להתגייר. לבוגר יש זהות מוקדמת, לפיכך הגיור מותנה ברצונו המפורש של הבוגר להתגייר, ולהתחייב לזהות יהודית. לקטן אין עבר ואין זהות, ובית דין פותח בפניו את דלת הזיהוי והזהות היהודיים.

(וישב תשפ"ג)