אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])
"מקצווי אותה שכונה דרומית, בית אבי חוזר אל חלומי
עם שעות יפות של חסד, והקיץ במרפסת,
בית אבי חוזר אל חלומי" [חיים חפר].
ישנם רגעים בחיי האדם, בהם הוא מבקש להתחבר, לדבוק ולהיאחז במשהו נצחי, במשהו שייתן לו כוח וכיוון לצלוח את ניסיונות, אתגרי ומשברי החיים, משהו שירומם אותו מעל הרגע ויתווה לו דרך וכיוון לאן לילך ואיזה תוכן ומשמעות יצוק לחייו.
את ה'משהו' הזה שנאחזים בו הגדירו חז"ל בתלמוד בארבע מילים: "דמות דיוקנו של אביו".
המילים הללו לקוחות מהאירוע במצרים, בו ניצב יוסף הצעיר באחד הניסיונות הקשים בחייו – מנודה ורחוק ממשפחתו מאחיו ומבית הוריו.
ברגע הקשה ביותר של הניסיון, מתאר התלמוד שלפתע נגלתה ליוסף בחלון דמות דיוקנו של אביו, וזה מה שנתן לו את הכוח להתמודד ולעמוד בניסיון הזה, ובאלו שיבואו בעקבותיו.
ברגע האמת, כשאדם מחפש במה להיאחז- הוא נאחז ב'דמות דיוקנו של אביו'- בבית אבא ואימא, בערכים, בחום, בנעימות, בריחות וניגוני השבת והחגים, בשגרת היום יום, ובתבנית נוף הולדתו.
כמו לווין המשוטט ומרחף לו בחלל, אך זקוק מידי פעם לחזור למקורו כדי לתדלק ולקבל כוחות למשימות הבאות, כך בני האדם מחפשים את העוגן היציב כדי להיאחז בו, וכדי לנווט באמצעותו את חייהם אל חופי מבטחים.
כל אחד מאיתנו נושא איתו אל מסע החיים שלו את דמות דיוקנם של אביו ואימו. האתגר הגדול והשאלה שבצידו היא- איזו דמות דיוקן של אבא ואימא אנחנו משאירים לדורות הבאים? איך הם יזכרו אותנו ברגעים כאלו ואחרים בחייהם? אילו ערכים, תובנות ומסרים הם לוקחים מאיתנו כדי שישמשו אותם במצעד חייהם? האם אנחנו מעניקים להם כוחות חיים ותעצומות נפש כדי שבבוא היום ברגעי ניסיון קשים שלהם הם יוכלו להיאחז בהם? האם הם רואים בנו עוגן יציב לחייהם? האם דמות דיוקננו כאבות ואימהות תהיה רלוונטית לחיים שלהם? האם אנחנו מותירים בנשמתם נקודות געגוע אותן הם יישאו בנפשם?
יפה, מרגש ומדוייק כתב חיים חפר על 'בית אבי', מילים המתכתבות עם מילות התלמוד על דמות דיוקנו של אבא שנגלתה בחלון:
"בית אבי יושב אל השולחן, בין ימים של חול ויום של חג
בתפילות של בין ערביים, על הלחם על הבית
בית אבי יושב אל השולחן,
כן, הנה בית אבי יושב אל השולחן, הנה הוא בית אבי עומד עדיין שם".
(וישב תשפ"ג)
