הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
המשתיקים מכניסים את עצמם למסגרת שבה הם פוגשים רק את מי שמסכים לדעתם, ומאבדים בכך את היכולת להתפתח
אין טעם של ממש להיחשף רק לעמדות ודעות שמסכימים איתן. אמת הדבר שנעים, ולעתים אף מחזק, לראות שאין אדם נמצא לבד, ויש אחרים שסוברים כמוהו. אולם, מעבר לתחושת הנעימות הזו – מדובר בכניסה לבועה, שמרגישים בה חם ונעים, אולם לא מתקדמים לשום מקום. כבר החת"ם סופר כתב את המשמעות הכפולה של הוויכוח עם דעות אחרות: "…שלא יהי' כוונת המתווכחים בדין בין ריב לריב ובין דם לדם, לנטות דעת חברו לדעתו, כי מה לי ולו, אך יהי' הוויכוח להעמיד סברתי ודעתי על פי שכלי, באופן מה שחברי טען נגדי אראה במחשבתי אם כנים דבריו אחזור בי ואם לא נראים לי דבריו אני עומד על דעתי, ומה לי בכך אם יודה לי או לא כי אין כוונתי לנטות דעתו לדעתי…" (שו"ת א או"ח, רח).
לאמור: המפגש עם דעות אחרות דווקא יכול להוביל את האדם לשני מצבים מבורכים. אפשרות אחת היא להתברך מהמפגש, לצאת מאותה בועה עצמית, ללמוד דברים אחרים ואולי אף לאמצם, ועל ידי כך להתקדם למקומות טובים יותר, ולחזור בנו מטעויות שאנו עושים. אפשרות שניה היא חיזוק העמדות שלנו, מכוח העובדה שהן עמדו במבחן המתקפה של אחרים, ובכל זאת נותרו על כנן. חברה שבה כולם דוברים "שפה אחת ודברים אחדים" היא שפה המצמיחה בתוכה את מגדל בבל, שחלק ממנו היה כפיית עמדת בעלי הכוח, והשתקת כל מי שאינו רואה את עצמו חלק מפרויקט המגדל. זוהי מציאות חברתית מסוכנת מאוד, בין למושתקים שמאבדים בכך את מקומם במערכת החברתית ונאלצים להסתתר במחתרת, אך לא פחות מכך למשתיקים: הם מכניסים את עצמם למסגרת שבה הם פוגשים רק את מי שמסכים לדעתם, ומאבדים בכך את היכולת להתפתח, לפרוץ לעולמות חדשים, לאמץ חלקים מהביקורת המופנית כלפיהם ולשכלל את עמדתם, ועוד ברכות מרובות הנובעות מכך. לא לחינם קבעו חז"ל כי אחת הסיבות לפסיקת הלכה כבית הלל היא העובדה שהם הקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם. זהו גם חלק מענוותנותם הגדולה, אך לא פחות מכך – העשרת עולמם לאחר הקשבה קשובה לדברי בית שמאי. מובן הדבר כי הדבר אינו מונע לחלוק על הדעה המושמעת ולטעון טענות קשות מאוד נגדה.
זו צריכה להיות עמדת היסוד ללא כל קשר לעמדה פוליטית, רוחנית, רבנית או כל הגבלה אחרת. היא צריכה להיות מכוונת כלפי כולם. העובדה שבקצוות הקיצוניים ביותר יש עמדות שהן מחוץ לתחום – כגון הכחשת שואה במישור הבינלאומי – צריכה להישאר אך ורק לעניינים בודדים ונדירים ביותר. בכל השאר אנו חייבים להיאבק על השמעת כל הקולות, וזאת כאמור גם בשל ההגינות והצדק כלפי משמעיהם, וגם למען אלה שיש בידם את הכוח להשתיק, אך יפסידו מכך הפסד גדול. למותר לציין כי טוב שכל אדם ישים מגבלות לעצמו, שלא יהיו דבריו לשון הרע והלבנת פנים, שקר וכינוי שם לחברו וכדו', כדי שהשיח הציבורי לא יהיה מכרית כי אם מבורך.
(ויגש תשפ"ג)
