מדוע יהודי אתיופיה לא הכירו את חנוכה?

פעם פנה אליי תלמיד ישיבה ושאל: "האם היה לכם תנ"ך באתיופיה? האם התפללתם? יש לכם את התורה שלנו"? שאלה זאת הזכירה לי סיפור שהתרחש בשנות החמישים, עת ניגש אדמו"ר חרדי ממוצא אשכנזי לרב עובדיה ושאלו: "האם יש לכם את התלמוד שיש לנו?", הרב עובדיה השיבו: "וכי איזה תלמוד יש לכבודו? אתם הרי אוחזים בתלמוד הבבלי! לכם יש את התלמוד שלנו!". דומה שהעולם הדתי מפלג את העולם היהודי. הדתיים והלא דתיים אינם יכולים לאכול יחד, אינם יכולים לנהל עסק משותף, לגור בשכנות או להינשא זה לזה, ואפילו בתוך הקבוצות הדתיות ישנה היררכיה על פי הגדרות. היום אפשר לראות ארבעה יהודים שומרי מצוות יושבים יחד והם אינם יכולים לאכול זה ממאכליו של זה בשל דיני כשרות ואותו דין אפילו במשפחה אחת.

סיפורים אלו מעלים תמונה עגומה של נתק ומרחק בין אחים ואחיות; בין נורמות ותרבות של האחד לנורמות ותרבות של האחר. נורמות ותרבות הינן תלויות מקום, ומתחים ביניהן נוצרים מפערי רקע וחברה. זאת אולי הסיבה שהיוונים אחזו באמונה פוליתאיסטית; לא הייתה להם אמת אחת ויחידה בנוגע לאלים, בערים שונות עבדו לאלים שונים וכל עיר ומדינה בהתאם לאמונותיה ופולחניה. כלומר, בניגוד למונותאיזם, שאינו מסתפק באמונה באל אחד ודורש ממאמיניו לשלילת אלים אחרים, הרי שהפוליתאיזם אחז באמונה בריבוי האלוהות, אמונה במספר אלים. היוונים בעת הזאת היו כולם פוליתאיזם. היוונים ידועים היו בתפיסתם הפוליתאיסטית שהייתה סובלנית מטבעה, ולא ידועים על מקרים אחרים של כפייה דתית מצד יוונים באותם ארצות תחת כיבושם. לפי זה קשה מדוע בשנת 167 לפנה"ס גזר אנטיוכוס גזירות דתיות: הפסקת העלאת הקורבנות והזבחים וניסוך הנסך בבית המקדש, דרישה לחלל שבתות וחגים, איסור קיומה של ברית המילה ועוד. רבים ניסו לספק לנו תשובות, אבל נראה, כפי שזה עולה במיוחד מספר המכבים, שהגורם לצעד חריג זה מצד היוונים הוא מלחמת היהודים. המלחמה בין המתייוונים למתנגדים היא שאילצה את היוונים, בסיוע ובהמלצת יהודים מתייוונים, לגזור גזרות דתיות ולא להפך. לא הגזרות היו הסיבה להתקוממות יהודית, אלא שההתקוממות היהודית היא הסיבה לגזרות היוונים. במילים אחרות, חוסר הכבוד בין האחד לשני ואי קבלת האחר כפי שהוא בחר לחיות – הם שהובילו להידרדרות רוחנית ופיזית.

ציינתי בעבר שעל פי המנהג האתיופי, נהוג שתוך כדי תפילת שחרית של שבת המתפללים שולפים שטרות של כסף ומטבעות ומניחים אותן על בימת הכנסת. לדעת קייס ברהן, מנהג זה מושתת על העיקרון שלא לבוא לבית הכנסת בידיים ריקות – "איש כמתנת ידו". בפועל מנהג זה הביא לתרעומת, לכעס וליחס משפיל ביותר כלפי הקייסים. אבל השאלה היא לא מדוע מביאים כסף במהלך התפילה בשבת, אלא מדוע אין מביאים כסף בשבת?

חג החנוכה לא היה ידוע באתיופיה כלל. רק בשנים האחרונות הובאה המסורת של חג החנוכה לכפרים באתיופיה. במסורת הרבנית לרוב לא ידעו על קיומו של ספר המכבים. ספר זה המספר את סיפור התקופה החשמונאית לא רק שלא נכלל בין ספרי התנ"ך, אלא, מסיבה שאיננה ברורה הספר נגנז. אל המסורת האתיופית, לעומת זאת, ספר המכבים ככל הנראה הגיע באמצעות תרגום השבעים. הם הכירו את תוכנו ההיסטורי, גדלו והתחנכו על סיפורים הללו. הם הכירו את גודל ניצחונם והישגם של המקבים על היונים היה ידוע להם היטב. במילים אחרות, בעוד שיהודי אתיופיה הכירו וחיו את ספר המכבים; ידעו את ההיסטוריה, הכירו את הרקע למאבק ביוונים- את העמידה בצורה עיקשת לפני אויב, הרי שהמסורת היהודית הינה בהשפעת התלמוד הבבלי שהדגיש את האלמנט הנסי של פח השמן. לכן, השאלה אינה מדוע יהודי אתיופיה לא הכירו את חג החנוכה, אלא מדוע חג החנוכה קיים היום בקרב המסורת הרבנית כפי שהוא מוכר לנו כיום?

הקס מנטסנוט מספר שהוא פגש אדם דתי שחזר מביקור בקברו של רבי נחמן באומן, וסיפר בהתלהבות על החוויה הרוחנית שהייתה לו. הקס לא הבין כלל את פשר ההתלהבות שכן על פי תפיסת עולמו של הקס, בתי קברות הם מקום טומאה: "למה אתה נוסע לאומן לקבר של בן אדם, מקום טמא, כאשר יש לך את הכותל? אתה עוזב את שער השמים והולך לקבר של בן אדם! אסור לפנות לקבר גם אם הוא צדיק". השיב לו אותו חסיד: "אתה לא מאמין בתורה? הרי כלב בן יפונה ברח לחברון להשתטח על קברי צדיקים?". הקס ביקש שיראה לו היכן זה כתוב בתורה והחסיד לא מצא. החסיד התקשה להבדיל בין דרשות חז"ל לפשט הכתובים. לכן, גם כאן השאלה אינה מדוע יהודי אתיופיה לא משתטחים על קברי צדיקים, אלא מדוע כיום משתטחים בקברי צדיקים? מכל מקום, אין ספק שכל אחד מאתנו רחוק במידה מסוימת מ"הנורמה". קיים חוט דק מאוד בין התנהגות שהופכת אותנו לייחודיים אך שומרת אותנו כחלק מהכלל ובין התנהגות שממנה והלאה אנו נחשבים כמוזרים או כמשוגעים. לכן, החל מחג החנוכה הזה אנו מפסיקים להילחם עם החושך. מפסיקים את ההסתכלות השיפוטית שלנו. לא עוד באנו חושך לגרש אלא באנו אור להוסיף.

(מקץ תשפ"ג)