ד"ר שוקי פרידמן (מרצה למשפטים במרכז האקדמי "פרס")
לקראת הבחירות החוזרות ונשנות ניסו חברי הציונות הדתית-עוצמה יהודית לשכנע את עם ישראל כי הם "חזרו בתשובה" והשילו את חברבורותיהם הגזעניות. ההתבטאויות מהימים האחרונים מעוררות חשש כבד כי נגע הגזענות פשה עמוק בעור בשרם הערכי-אידיאולוגי. אל מול אלו חובתם של כל מי שמדינת ישראל כמו גם ההתיישבות ביו"ש יקרים לו, להוקיע את ההתבטאויות הללו, ולהציב בפני הגזענים חומת ברזל. זוהי חובה מוסרית וערכית ודרך שאם לא נלך בה, נשלם מחיר משמעותי פנימי אל מול החברה הישראלית וחיצוני, אל מול העולם.
דמיינו את השר לביטחון המולדת של ארה"ב מצהיר כי "הזכות שלי, של אשתי ושל ילדיי להסתובב ברחובות מנהטן קודמת לזכות התנועה של השחורים", או את השר לביטחון פנים ההולנדי קובע כי "המוסלמים צריכים להישאר בשכונות שלהם כמו אסירים בכלא", או את שר החינוך הבריטי שאומר ש"אסור להעביר לקהילה היהודית כסף למימון החינוך שלהם כי זה לא מדבר אל הבייס הנוצרי שלנו". כל האמירות הללו, בוודאי אלו העוסקות ביהודים, ייחשדו מיד בגזענות או באנטישמיות קשה. כולן תוקענה, ובדין.
אמירות דומות הושמעו השבוע מפי שרים בממשלה. הדברים הללו הם המשך לרוח הגזענית שמלווה את עוצמה יהודית משחר היותה, ואת מפלגת הציונות הדתית שלאורך השנים הובילו חלק ממנהיגיה חזון מדינתי ומדיני שיש לו מאפיינים גזעניים מובהקים כמו נכונות לקיים משטר הפרדה גזעי באשר לזכויות פוליטיות.
על פי הגדרת חוק העונשין הישראלי, גזענות היא "רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור בני אדם או חלקים של האוכלוסייה או יחידים, בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי–אתני".
בשל חומרתה של הגזענות ישנה שורה של עבירות פליליות המבקשות להיאבק בה, ולמנוע את פגיעתה הרעה. חשוב מכך, המחוקק הישראלי ביקש להקיא את הגזענות גם אל מחוץ למערכת הפוליטית, וקבע בחוקי הבחירות כי מפלגה, רשימה או מועמד הפועלים בדרך של גזענות או מבקשים לקדם אותה, לא יוכלו להיבחר בישראל. גם לאחר הבחירות, נשיאות הכנסת יכולה למנוע הנחת הצעת חוק גזענית על שולחן הכנסת, ובכך לבער את הגזענות מקרבה.
אבל, חברה מתוקנת ובריאה מבחינה ערכית לא יכולה להסתפק ברשת הביטחון של החוק כדי להיאבק בגזענות. המציאות ההיסטורית והגלובאלית, כמו גם מחקרים שבוצעו לאורך השנים, מראים שלבני קבוצות יש נטייה לגזענות, כלומר, להטלת אחריות קולקטיבית על בני קבוצה אחרת או צביעתם במאפיינים שליליים. המציאות הזו מוכרת לנו, בני העם היהודי, היטב. שנאת יהודים שרודפת אותנו משחר היותנו כעם, וממשיכה לרדוף אותנו ולהתגבר גם בימים אלו, היא כמכוות אש בבשרו של כל יהודי. למרבה הצער, אנטישמיות הפכה להיות כמעט מרכיב זהות, של מדינת היהודית ושל יהודים כאינדיבידואלים, בין אם הם נתקלים בה הלכה למעשה, או מודעים לקיומה.
אתגר המאבק בגזענות מתעצם משמעותית בנסיבות הקשות בהן אנו חיים במדינת ישראל מאז ראשית המפעל הציוני. ערביי ארץ ישראל ראו וחלקם עדיין רואים בנו נטע זר. יש מהם שוויתרו על השאיפה להיאבק במדינת ישראל. אבל, יש ביניהם כאלו, גם אם מעטים, שנכונים לצאת ולהרוג בנו, והם אכן עושים זאת ככל שהם יכולים, תוך תמיכה לא מבוטלת מחלק מבני עמם שלא נוטלים חלק במעשי הטרור באופן פעיל. במציאות המורכבת הזו, כשאלו באים להורגנו, הגלישה לגזענות היא פיתוי משמעותי. נטייה זו לגזענות לובשת לעיתים, לצערנו, גם לבוש תורני. כהנא, כמו גם אחרים שהלכו בדרכו, הפכו את תורת ישראל לשונאת זרים וכזו שמצווה, בעיניהם, להתנכל להם או לגרש אותם.
על כן, כדי לבער את נגע הגזענות יש צורך בפעולה ציבורית וחינוכית מתמדת. חובתם של מנהיגי ציבור, רבנים ומחנכים, ולמעשה חובתו של כל אחד מאיתנו, לפעול לשם כך. עלינו להזכיר לעצמנו כל העת שלצד מאבק נחוש בטרור ובמי שמבקשים את רעתנו ואת ארצנו, חובתנו לפעול בדרך מוסרית והוגנת, ולהימנע גם מצלה המזיק והמסוכן של הגזענות.
לנוכח אמירות גזעניות, חובה על רבנים ומנהיגים להיזעק, לפחות כפי שהם נזעקים מול עוולות אחרות, כדי להמחיש לציבור פנימה, לציבור הישראלי, ולמי שמביט בנו מבחוץ כי לגזענות אין מקום ביננו. אם כך נפעל, המחנה יהיה מתוקן יותר, ולצד זאת, ההתיישבות ביו"ש ומדינת ישראל תהנינה מחוסן רב יותר.
(כי תבוא תשפ"ג)
