תרבות המחלוקת בישראל מטופחת במקומות רבים בחז"ל. המחלוקת אינה מילה המעוררת אסוציאציות שליליות. להפך. עולמם של חכמים בנוי "אסופות אסופות", ויש בדבריהם דברים לכאן ולכאן, וכולם יוצאים ממקור אחד; ההלכה מחדדת את אפשרות הבעת הדעות החופשית בבית הדין, וקובעת כי ב"דיני נפשות פותחין מן הצד", לאמור: דווקא הדיין הנמוך ביותר ברמתו הוא המבטא את עמדתו ראשון, כדי שלא יהיה מושפע ונסחף מלחץ של דיינים גדולים ממנו; הרעיון היסודי של "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" מנכיח את האמונה העמוקה כי כל אחד מבטא אך חלק אחד מהאמת הכוללת והרחבה, ובשל כך אין בעלות מוחלטת על הדעה ה"נכונה"; הלימוד המועדף הוא לימוד בחבורה, בה מחדדין האחד את השני בשמועותיהם וכדו'. למעלה מכך, התורה מלמדת בפרשת מגדל בבל את הזוועה היכולה לצמוח ממצב בו כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. דברים מופלאים על כל זה כתב הרב קוק זצ"ל בפתיחה לספר אדר היקר, ב"מעט צרי", ושם ביכה את המצב בו העיסוק בתחומי המחשבה והאמונה לא זכה לאותה ברכה של ריבוי הדעות ושכלולן, כפי שעולם ההלכה זכה בו, והוא קרא לכינון בית מדרש עשיר ורחב.
אחד היסודות הגדולים של עולמות רוחניים הוא שאין דבר שלא צריך לקצוב, ואין ערך שהוא מוחלט לחלוטין. גם המחלוקת עלולה להתדרדר למקומות האיומים ביותר, ואנו מכירים פרשיות מחלוקת שהביאו לחורבן גדול: למן קורח ועדתו, דרך מלחמות אחים מרובות לאורך התנ"ך כולו (מזעזע לספור את מספר האנשים שנהרגו בשפיכות דמים של מלחמת אחים לאורך ימי הנביאים), ועד לדברי חכמים על קמצא ובר קמצא, המשקפים את הבסיס לחורבן הבית.
הלוואי וידענו אפוא היכן עובר הגבול בין המחלוקת המבורכת, לבין זו המתדרדרת לתהומות. פרשת מכירת יוסף מאירה צד אקטואלי מאוד – לאן שנאת אחים עלולה להתדרדר, וכיצד מוכרים "אביון בעבור נעליים" כדברי חז"ל, שראו בפסוק זה הפנייה למכירת יוסף. סיפור זה חייב לכונן מצפן ייחודי גם כיום – בו אין אנו חוצים את גבול השנאה עד להעדפת מכירה וסילוק על פני קיומה של משפחה במחלוקת. ואכן, במקומות רבים בדיון הציבורי נראה שיש סכנה שנתקרב לגבול השנאה – דברים חמורים נאמרים כלפי יהודי התפוצות וראייתם כבוגדים; כמיהות להשתקה ולהיעלמות של חלקים בתוך הציבור – מימין ומשמאל – הם חלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי המתלהם; שלילת הלגיטימיות של עמדות שונות וכדו'. כל אלה מסכנים את תרבות המחלוקת, כיוון שהם מראים את התהומות שניתן להידרדר אליהן.
והלוא "כולנו בני אב אחד נחנו", ורובנו המוחלט רוצים בטובת עם ישראל, ובטובת מדינת ישראל, ובעומק הלב ישנה אהבה גדולה בין האחד לשני, ועל כן אסור לנו לאפשר לקנאה ולעוינות להיות אלה שיעצבו את החיים המשותפים של כולנו; והלוא ביסודו של דבר מבקש כל אחד את מה שנחשב בעיניו טוב לכלל, וכל טעותנו היא שאנו סוברים שכל האמת נמצאת אצלנו, ואין מקום לחזונותיו ולחלומותיו של חלק אחר שבתוכנו. פרשתנו היא הקריאה הגדולה לנוע על הגשר הדי-רחב של המחלוקת וריבוי הדעות מחד גיסא, ושמירת היותנו חלק מעם אחד מאידך גיסא, ואפשר שכאן נמצאת הדרך שתביא לנו ברכה מרובה. (וישב תשע"ח)
ולא יכלו דברו לשלום
השארת תגובה