נאום הסניגור – כוחו של נאום גדול

היינו מצפים כי האחים יבואו לסייע ליהודה במפגש הטעון. והנה, מן המתואר במקרא עולה שהאחים "התאדו" לחלוטין מן האירוע

מפגש הפסגה שבין יהודה ויוסף נראה כעימות בין שני ענקים: יוסף, "בכור שור" מזה,  בעל קרניים מאיימות השועט קדימה כדי לנגוח בכל העומד בדרכו, ויהודה "גור אריה" מזה, מלך החיות ששאגתו רועמת מקצה העולם ועד סופו ומלתעותיו מהלכות אימים על כל הנקרה בדרכם.

כמו במפגשו של יעקב אביהם עם עשיו אחיו, אפשר שגם כאן הכין עצמו יהודה לתפילה, לדורון ולמלחמה. מחד גיסא, הוא מדבר בלשון ענווה רכה, מנמיכת קומה, המבליטה היטב את הפער העצום שבינו, "העבד", לבין יוסף "האדון", שכמוהו כמלך מצרים הכל-יכול: "בי אדוני… ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך… אדוני שאל את עבדיו … ונאמר אל אדוני".

החזרה המופגנת, שוב ושוב, על המילים "אדוני… עבדיו", אינה מותירה ספק באשר להבדלי המעמדות ויחסי הכוחות בין הצדדים. אכן, בה בעת "ניגש" יהודה אל יוסף, לשון שמצינו בהקשר למלחמה, ולצד ה"ויאמר אליו" הוא מבקש ל"דבר" עמו – לשון קשה.

וכך פירש רבנו בחיי על אתר: "מצינו לשון הגשה משמשת לשלשה דברים: דין, ופיוס ומלחמה. דין הוא שכתוב (דברים כה) "ונגשו אל המשפט ושפטום"; פיוס הוא שכתוב (יהושע יד) "ויגשו בני יהודה אל יהושע". למלחמה שנאמר (שמואל ב י) "ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה". והנה יהודה כיוון לשלשתם, ומזה אמר 'בי אדני', כמי שבא וכלי מלחמתו בידו והוא ערוך למלחמה, ואומר בי תמצא כל מה שתרצה: אם לדין אם לפיוס אם למלחמה".

כדרכם, במדרשם 'משלימים' חז"ל (ורש"י מביא עיקרם על אתר) את הכתובים, ומעניקים "פירוש" שונה לחלוטין למילותיו של יהודה שעל פניהן נשמעות כנאום דיפלומטי מנומס: "כי כמוך כפרעה – מה פרעה גוזר ואינו מקיים, מבטיח ואינו עושה, אף אתה כן. וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו? דבר אחר: 'כי כמוך כפרעה',  אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך".

דברים קשים אלה עומדים בניגוד גמור לטון השקט, מנמיך הקומה, שעולה מפשט הכתובים. ודומה שלא לחינם נטו גדולי הפרשנים ממדרש חכמים והעדיפו לפרש את הפסוקים לפי פשוטם.

כך, למשל, הרשב"ם, אבי "פשוטו של מקרא", שכתב: "כי כמוך כפרעה – הרי אתה כמלך ויראתי מחרון אפך", וכיוצא בזה הרמב"ן בפירושו על אתר: "ובמורא גדול אני מדבר לפניך כאלו אני מדבר לפני פרעה").

יהא אשר יהא. לצד תיאור המפגש בין שני האחים, בולטת היעדרותם של האחים האחרים הימנו. בסוף הפרשה הקודמת קראנו כי כל האחים היו נוכחים בעת המפגש המחודש בין יוסף ליהודה: "ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף… ויפלו לפניו ארצה".

היינו מצפים כי האחים יבואו לסייע ליהודה במפגש הטעון. והנה, מן המתואר במקרא עולה שהאחים "התאדו" לחלוטין מן האירוע, "הנמיכו פרופיל", ולכל היותר צפו במפגש מרחוק, כשהם מעין נוכחים-נפקדים באירוע, וקולם נמוג, נעלם-נאלם דום.

נאומו של יהודה בנוי לתלפיות. אם נקבל את פירושו של רבנו בחיי, שלפיו לצד הפיוס והמלחמה ביקש יהודה "לעשות דין" עם יוסף, ניתן לראות בו דוגמא לנאום סניגוריאלי מופתי. קצר, תמציתי, עוצמתי, קליט, פורט על מיתרי הרגש והשכל כאחד. בסך הכל 17 פסוקים שיש בהם הכל בכל מכל כל.

ראשיתו, בתיאור תמציתי של העובדות. "אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח". "אדוני שאל… ונאמר אל אדוני. ותאמר אל עבדיך.. ונאמר אל אדוני".

משל היה מגשר עתיר ניסיון, יהודה 'משקף' ליוסף את דו השיח שהתקיים עד כה בין הצדדים. כבדרך אגב (האמנם כבר חשד שהעומד לפניו הוא יוסף, וביקש לבחון את תגובתו?) שב יהודה ומזכיר שוב ושוב, גם את האח האובד, גם את האב הנערץ.

מכאן, עובר יהודה לתיאור התוצאות הנוראות של שיבת האחים לארץ כנען בלי בנימין ("וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה"). לסוף הוא מציע פתרון מעשי: "יֵשֶׁב נָא עַבְדְךָ תַחַת הַנַעַר עֶבֶד לַאדֹּנִּי וְהַנַעַר יַעַל עִּם אֶחָיו", שבסופו הוא שב ופורט בעוז על מיתרי הרגש: " כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי".

לנוכח דברים אלה, נותר יוסף אילם, ללא מלים, משל דבקה לשונו לחכו. במקום תגובה, הוא פורץ בבכי שנשמע היטב גם בבית פרעה גם בארץ מצרים כולה. "וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה" (ראו פירוש הרשב"ם על אתר, ששת ליבו לסדר הדברים בפסוק: "וישמעו מצרים –  אנשי העיר, ואחר כן וישמע בית פרעה").

זה כוחו של נאום גדול, זו כוחה של אמת.

(ויגש תשפ"ג)