"המנשק ללא חכמה ילכלך את השני בנזלת"

תוכנית "אור מאופיר" היא מסגרת ישיבתית הפועלת כמכינה קדם-אקדמית ומכינה קדם-צבאית לצעירים יוצאי אתיופיה בישראל. המכינה פועלת בחסות ישיבת אור עציון בראשות הרב חיים דרוקמן זצ"ל עד יום מותו, בנר שמיני של חנוכה השבוע. כבר שנים שהמכינה מוציאה תחת ידיה דורות של בוגרים שרבים מהם ניתן למצוא כמנהיגים תורניים, חינוכיים וחברתיים בכל מקום. פעם ניגש אלי אחד מבוגרי התוכנית, כולו מלא בהתרגשות, ושאל: "אתה יודע מה מיוחד ברב דרוקמן"? והמשיך: "כאשר יעקב בא לברך את בני יוסף במצרים שואל יעקב אבינו – 'מי אלה?', ויוסף עונה- 'בני הם, אשר נתן לי אלוקים בזה'. בתחילת העלייה שלנו מאתיופיה רוב הישיבות התיכוניות שאלו 'מי אלה? ספק יהודים או יהודים גמורים?'. הרב חיים דרוקמן היה בין ראשי הישיבה שלא שאלו 'מי אלה?' והוא לא הטיל ספק ביהדותנו אלא אמר מיד 'בני הם' וקיבל אותנו ללא כל תנאים".

התיאולוגיה האתיופית מחזיקה בדרך עבודת ה' המצדדת שהתורה היא בשביל ישראל יותר מאשר ישראל בשביל התורה. בתרבות דתית זאת דיון השייך לתורת ההכרה, אפיסטמולוגיה איננו בתחום עיסוקה. כאמור, תחום זה מתמקד בשאלות: מהי האמת? מהם מבחני האמת (כיצד נקבע שדבר הוא אמת)? מיהו נושא האמת (האם לאמת יש קיום אובייקטיבי או שהיא קיימת רק בתודעת האדם, ואולי בשניהם)? האם אפשר להגיע להכרה של האמת בכלים האנושיים? תפיסה זו טוענת שהיא אינה יודעת את האמת הטרנסצנדנטית האלוקית המוחלטת, תפיסה כזו יש בה להוביל, כפי שזה התרחש בפועל לרגישות אנושיות. היא מחנכת לערנות למצוקתו הרוחנית והנפשית של המאמין. לעומת זאת, גישה המצדדת בעמדה שישראל הם בשביל התורה יותר מאשר התורה בשביל ישראל עלולה להדגיש את הצד האידיאליסטי ולעסוק בשאלות טרנסצנדנטיות. בגישה זאת עלול להתרחש נתק בין הכלים המושגיים לבין השיפוט הערכי והאנושי. הדרך הזו עלולה להוביל לחוסר אנושיות. במקום להטות אוזן למצוקתו הרוחנית והתרבותית של האדם הדתי ולנסות לפתור את הבעיות האנושיות, היא עלולה לסמן את המטרה מראש ואז תרצה להגיע לאותה אמת אחת בכלים הלכתיים.

כידוע, הרב דרוקמן שימש בתפקיד ראש מערך הגיור הממלכתי, אז התנהל ויכוח חריף בין הרב דרוקמן לרבנים של הזרם החרדי. עשרות גיורים שהרב דרוקמן אישר הועמדו בספק וביקשו לבטלם בדיעבד. קיימים סיפורים לא קלים. גרים שעיכבו להם את הרישום לנישואין, אישה שביטלו את קידושיה וקבעו כי ילדיה גויים, אנשים שחיו באי וודאות. מהי בעצם האמת האלוקית? האם זו הייתה האמת של הרב דרוקמן, המשווה את אהבת הגר לאהבת ה', או שזו הייתה האמת של בית הדין הרבני הגדול, שפסק שאלפי הגיורים שעשה הרב דרוקמן אינם תקפים?

הרב שרמן מבית הדין הרבני הגדול והרב דרוקמן למדו את אותה תורה ואת אותה גמרא. שניהם ישרי לב ונעימי הליכות, וכל אחד מהם פועל ופעל בשם האמת האלוקית. זה ההבדל בין מי שמצדד שהתורה היא עבור ישראל לבין מי שמצדד שישראל הם עבור התורה. באתיופיה לא היו חסרות בעיות אבל האמונה וההלכה מעולם לא היוו בעיה- הן היו פתרון. האמונה וההלכה לא היו מכשול אלא גשר. ההלכה קירבה בין אנשים, לא הרחיקה ביניהם. ההלכה והאמונה הפיחו במאמינים תקווה בשעות של ייאוש. זהו הסוד הגדול שמלמד אותנו ה"תנא דבי אליהו" (אליהו רבה יד): "פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, מצאני אדם אחד… ואמר לי: 'רבי, שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה ואלו הן: תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהן קודם'. אמרתי לו: 'בני, דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה אבל אני אומר: ישראל קדמו'".

בלוויה של הרב דרוקמן הדגישו את אהבת ישראל העצומה שהייתה לו. ככל הנראה אותה אהבת ישראל היא שהביאה אותו לפתוח את שערי הישיבה לכולם ולומר "בני ובנותיי הם". זאת אהבת ישראל שלא פגעה באהבת התורה ואהבת התורה שלא פגעה באהבת ישראל. כיצד זה אפשרי? האמת ההלכתית זקוקה לשכינה ורוח הקודש. יעקב שואל 'מי אלה?' וכי לא הכיר יעקב את נכדיו, עד ששאל מי הם? רש"י מסביר: "ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו…". רק כאשר יוסף אומר לאביו יעקב "אלו הם בניי" אומר יעקב ליוסף "קחם נא אלי ואברכם". משמעותה של השראת השכינה היא היכולת להתבונן מעבר למראה החיצוני, מעבר לבגד שעלול לבגוד בנו. לראות את ה'מנשיים והאפריימים' ולומר "בני הם, אשר נתן לי אלוקים בזה".

"המנשק ללא חכמה ילכלך את השני בנזלת" הוא פתגם אתיופי הבא לבטא מסר עמוק ביחסים שבין אדם לחברו – יש את שאלת ה"מה" ויש את שאלת ה"איך". יש תורה בשביל ישראל ויש ישראל בשביל התורה. אדם עם השראת שכינה מבין לא רק שאלה אינם סותרים, אלא שהם משלימים.

(ויגש תשפ"ג)