הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
בפרשת חיי שרה הסתיימו פרשות חייהם של אברהם ושרה והועברה ליצחק ולרבקה המשימה של המשך בניית הזהות הישראלית. ואכן מתחילה פרשתנו בתיאור הקושי להקים את אותו ההמשך.
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק ל-ה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ"
את סיפור נישואי יצחק קראנו כבר בפרשה הקודמת. הפסוק השני בפרשה נראה מבחינה זו כאינו מודיע לנו שום דבר חדש, חוץ מגילו של יצחק, שאינו נראה כלל כשייך לעניין. אלא, שבפסוק זה מדגישה התורה את הסיבה המשולשת לקושי שבהולדת הדור השלישי והמכריע בהופעת אותה הזהות שהתורה קבעה שבשבילה נברא העולם: "בשביל ישראל שנקראו ראשית". בסוף פרשת העקדה הוגד לאברהם שבמשפחתו אשר נשארה בפדן ארם נולדה מי שתוכל להיות אשתו של יצחק. הוא שלח לשם את אליעזר להביא אותה ואליעזר הצליח, כידוע, בשליחותו.
אבל יש סתירה פנימית בנושא. מצד אחד, אין יצחק יכול לקחת אישה מבנות כנען, אבל הוא גם אינו יכול לחזור אחורנית להתחבר לזהות הארמית. כל המאמץ של האבות – ובכך התחיל אברהם – הוא לברר את הזהות העברית מן הקליפה הארמית הגלותית. פן אחד של אותו הבירור היה לשחרר את זהותו של אברהם מהקליפה החיצונית הנקראת ישמעאל כדי שיצחק יוכל להיוולד. יצחק הוא הילד הראשון שנולד מאב מהול לשם מצווה, אחרי שכרת הקב"ה ברית עם אברהם. ועתה, שיצחק כבר מוכן להוליד, ישנו עיכוב דווקא מצד האשה היחידה שמתאימה לו, בגלל שהיא נושאת איתה את הזהות הארמית:
א. בת בתואל הארמי, ב. מפדן ארם, ג. אחות לבן הארמי, אותו לבן שיתגלה כאויב הכי מסוכן של ישראל, אותו לבן שיבקש לעקור את הכל. אמנם היא צדקת. מכל המשפחה שנשארה בארם, היא מסכימה ללכת עם אליעזר, זאת אומרת ללכת בעקבות הלך-לך של אברהם. היא מהווה כביכול גם יחד גם את הפתרון וגם את הבעיה. כי מי שיוולד ממנה יהיה שוב מעורב מאותה הקליפה: כולו צדיק וכולו רשע. מין מפלצת בלתי אפשרית, והיות שהיא בלתי אפשרית היא לא יכולה להיוולד.
כשהאדם מגיע לקצה היכולת, כשמצידו עשה כל מה שתלוי בו, התפילה היא האמצעי הנשאר כדי לצאת מן מלכודת של הגורל. לא הטבע הוא שקובע אלא ההשגחה: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַד'".
ואכן, מספרת התורה, שתפילתו של יצחק התקבלה: "וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". כל פעם שמופיעה המילה "ותהר", הפירוש הוא שהבן יהווה המשך של האב: שונה ממנו וממשיך את זהותו. בפרשנות המקרא, יש לעמוד על כך שהיה די לומר "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַד' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ד' וַתַּהַר". הוספת המילים "רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" באה להודיענו על חשיבות תרומתה של רבקה בהצלחה המקווה. היא גם רבקה עם ה"קיפוח" הארמי, וגם אשתו, שותפה במלוא מובן המילה במאמץ להצלחת התולדות.
באותו שלב, יצחק ובעיקר רבקה, עדיין לא יודעים מה היא האסטרטגיה של ההשגחה כדי להתגבר על העיכוב שתיארנו למעלה. לכן אין היא מבינה את המתרחש בקרבה כי ההתרוצצות הזאת נראית לה כביטוי לשניות נוראה המפחידה אותה עד כדי לומר "אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי". אז נגלה לה שהפתרון הוא חלוקת הבעיה לשנים: "שְׁנֵי (גיים) גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ".
כדי להתגבר על הבעיה, תינתן לכתחילה לאחד הבנים המשימה של "חיי שעה", דהיינו להיות אחראי על יישוב העולם הזה, המשימה של תיקון החומר, ולבן השני תינתן המשימה של "חיי עולם", דהיינו להיות אחראי על ההכנות לעולם הבא, המשימה של תיקון הרוח. הזהות הנקראת ישראל מופיעה משיתוף שתי המשימות יחדיו. במילים אחרות, חוזרת התוכנית הראשונית של התורה: הפיתרון הוא בהצלחת האחווה בין זוג האחים, יעקב ועשו, אחרי שהיא נכשלה עם קין והבל.
עלינו להבין היטב כי אין כאן כלל מין גורל בלתי הפיך אשר לפיו אחד יהיה צדיק ואחד רשע. מי שיבחר במשימה החומרית יוכל להיות הצדיק של החומריות, בחינת משיח בן יוסף, או הרשע של החומריות, בחינת נמרוד גיבור ציד. וכן מי שיבחר במשימה של הרוח יוכל להיות הצדיק של הרוח, בחינת משיח בן דוד או הרשע של הרוחניות, עובד עבודה זרה כדור אנוש.
עשו בחר במשימה הקשה של תיקון החומר אבל כרשע, בבחינת "כל מה שעושים רק לטובת עצמם הם עושים". לכן הצטרך יעקב בשלב ראשון לקחת על עצמו את המשימה של הבכורה. ובעוד שיצחק עדיין רוצה להאמין שיש תקווה לכך ששני הבנים ישתפו פעולה להצלחת התוכנית, רבקה, בגלל שהיא מכירה היטב את קליפת ארם, מבינה שאם יקבל עשו את ברכת חיי חומר, יעקב ימות ברעב וגם עשו וגם יעקב אבודים. כדי להציל את שני בניה היא מחליטה שיעקב הוא שצריך לקבל את שתי הברכות ואז תהיה אפשרות להצלחת שניהם. ולסופו של דבר, שיתוף פעולה זה יצליח בין יוסף, שהוא המשביר, לבין יהודה – בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו. ועל ידי שני המשיחים תבוא הגאולה לעולם, בב"א.
(תולדות תשפ"א)
