הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)פרשת ויגש מתחילה כשיוסף אוסר את בנימין ונכון לשחרר את האחים לארצם. יהודה לוקח את האחריות לניהול המשא והמתן הקשה עם יוסף לשחרור בנימין, "ויגש אליו יהודה ויאמר, בי אדני ידבר נא עבדך דבר באוזני אדני, ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" (בראשית, מ"ד, י"ח). יהודה מתקרב אל יוסף תוך לקיחת סיכון. הוא אינו מקפיד על נימוסי המלכות הנהוגים ועוקף את היועצים. הוא פונה ליוסף באופן ישיר. בשיא הדרמה מופיעה מנהיגות. מנהיגות ואחריות הולכים יחד. מנהיג חייב להיות אחראי על מעשיו והחלטותיו ונכון אף לשלם מחיר בגין שגיאות וכישלונות. כזה הוא גיבור פרשת השבוע שלנו יהודה. יוסף התוודע אל אחיו לאחר דברי יהודה הנרגשים.
התורה חושפת את היחסים המורכבים בתוך משפחת יעקב, את הקנאה והאיבה ששררו בין האחים. שנאה קשה זו כמעט והובילה להריגתו של יוסף בידי אחיו (שם, ל"ז, כ'). מה הייתה הסיבה לשנאה העמוקה שרחשו לו אחיו?
התורה מתארת שני דברים מרכזיים, "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים" (שם, לז', ב'-ג'). האחד, דיבה רעה שהביא יוסף ליעקב על האחים, והשני, העדפת אביו אותו על פני אחיו כשעשה לו כתונת פסים. הכתוב אומר, "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (שם, שם, ד'). רש"י מוסיף הערה מעניינת, "מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב", כלומר, אחי יוסף התנהגו בכנות. אמנם הם לא יכלו לומר לו דברים טובים, אך לפחות הם לא העמידו פנים. שתיקתם היתה עדות לכנותם. אבל, לשתיקה יש מחיר. שתיקה ממושכת יוצרת ניתוק, וניתוק יוצר ניכור. אולי בשל כך אמרה התורה "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא, י"ט, י"ז). כאשר אנו מפחדים לשוחח עם אחינו, כדי לשמור על שלום בית, אנחנו מוותרים על האחווה, על המשפחתיות, על הסיכוי לשיחה. אנחנו מוצאים את עצמנו במעגל של אלימות ושל שקרים.
חכמינו לימדו על האסון שעלול להתרחש כאשר מעדיפים בן אחד על פני האחרים "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת (צמר נקי), שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת י' ע"ב), ביקורת זו היא בעיקר על יעקב וכמובן מהווה הדרכה מוסרית לכל אב כיצד לנהוג עם בנים. את מנוחתו של יעקב לא יצליחו להטריד אויבים מבחוץ, יהיו חזקים ככל שיהיו. מה גרם לערעור השלווה בבית יעקב? "קנאה ושנאה בביתו בחומותיו" כפי שביאר המהר"ם אלשיך" שעל ידי שנתגלגלה קנאה ושנאה בביתו בחומותיו מאז לא שלו ולא שקט ולא נח כהמשך הסיפור". שלוותו של יעקב הופרה, רק מעת שהחלה המריבה בתוך ביתו. מאז לא שקט ולא נח.
עשרה בטבת, הוא היום שבו החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. המצור היה תחילת הדרך אל חורבן ירושלים והמקדש שלוש שנים לאחר מכן, כמסופר בספר מלכים ב'. פחות ממאה שנה לאחר אותו עשרה בטבת של שנת 588 לפני הספירה, כשהחלו היהודים לחזור מגלות בבל ובנו את בית המקדש השני בעקבות הצהרתו של כורש מלך פרס, כבר אז ניבא הנביא זכריה שיום זה יהפוך להיות מיום של עצב וצום ליום של שמחה, "כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת והַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח' י"ט). מאז ועד היום נמצא עשרה בטבת, יחד עם י"ז בתמוז ו-ג' בתשרי, במעמד ביניים בהגדרתם ההלכתית. מתי בדיוק יהפכו ימי הצום לימים טובים? האם רק כשיעמוד בית-מקדש בירושלים? האם כשכל העם יחזור לארץ ישראל? האם "הָאֱמֶת והַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" הוא הבטחה א-לוקית לאותם ימים שיבואו או שהוא התנאי לבואם, התלוי בהתנהגות האנושית, בדרך בה יבחר העם? בנביא עמוס נאמר, "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" (פ"ב, ו'-ח'). חז"ל על דרך הדרש קושרים פסוקים אלה ובעיקר את הביטוי "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק" לחטא מכירת יוסף מכירת יוסף הוא הפשע הנורא עליו דיבר הנביא. אנו חייבים לברר לעצמנו האם אנו עושים את כל מה שביכולתנו כדי למנוע את הפשע הבא, את העוולה הבאה? הנביא זכריה מלמדנו מתי יהפכו הימים לימי שמחה, "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ, דַּבְּרוּ אֱמֶת, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם, שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם, וְאִישׁ אֶת-רָעַת רֵעֵהוּ, אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר, אַל-תֶּאֱהָבוּ, כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי, נְאֻם-ד'" (פ"ט, ט"ז-י"ז), כך מצווה הנביא זכריה בפסוק שלפני ההבטחה שימי הצום יהפכו לששון ולשמחה. כלומר, זהו תנאי להגשמת הנבואה, "הָאֱמֶת והַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ"! עת מלחמה היא בארצנו, התענית חיונית הן להצלחת המלחמה ולהשבת הלוחמים בשלום לבתיהם, והן כדי לעורר את הלבבות כלשון הרמב"ם ולשוב בתשובה על האסון שאירע לעמנו ביום שמחת תורה, "ולפתוח דרכי התשובה… שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב" (הל' תעניות, פ"ה ה"א).
(ויגש תשפ"ד)
