אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')אחת מהדרמות הגדולות בספר בראשית הינה ללא ספק סיפור יוסף ואחיו. פרשה זו זכתה להתייחסות מרובה וענפה בחז"ל ואצל פרשני המקרא. עד כי דומה שאין לך נושא בעולם שאינך יכול לקשור אותו לסיפור יוסף ואחיו. אלא ששאלה אחת טרם לובנה די צורכה והיא השאלה כיצד האחים אינם מזהים את יוסף אחיהם. תמיהה זו מתעוררת שבעתיים שכן וכידוע אחים יכולים לזהות את אחיהם גם אם לא פגשו אותם שנים. אם נבקש לחדד את השאלה נציין לא מעט סיפורים ששמענו על ניצולי שואה שזיהו את אחיהם, מהם הם הופרדו במהלך ימי הזוועות של גרמניה, גם לאחר עשרות שנים ולמרות שהם לא ראו זה את זה ואף היו בטוחים שלא נותר עוד שריד מהמשפחה. מה שמחזק את השאלה כיצד האחים אינם מזהים ששליט מצרים הוא לא אחר מאשר יוסף אחיהם?
בל נשכח שיוסף נמכר לעבד בגיל 17 שנה, כלומר יוסף כבר לא תינוק או ילד אלא מדובר בנער שתבנית דמותו עוצבה בעיקרה. מה גם שמצינו שהתורה מציינת לנו: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו…" בפירוש הביטוי "בן זקונים" המופיע בפסוק נחלקו חז"ל. לפי אחת השיטות וכך היא שיטת ר' יהודה "היה זיו איקונין שלו [=יעקב] דומה לו [=יוסף]". כלומר לשיטת ר' יהודה וסף היה דומה לאביו בפנים, במילים של ימינו אנו יוסף היה דומה לאביו. מה שהופך את השאלה לקשה שבעתיים כיצד אחי יוסף לא מזהים את אחיהם האבוד?
נוסיף על כך את העובדה הפשוטה שאם יוסף הצליח לזהות את אחיו למרות הנתק ארוך השנים, הרי שגם האחים יכלו לזהות אותו. ואם כך במה שונה יוסף מאחיו שהוא זיהה אותם והם לא זיהו אותו.
בכמה מקומות בתלמוד מובא הטעם מדוע אחי יוסף אינם מזהים את אחיהם, וכך מובא באחד המקומות: ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, ואמר רב חסדא: מלמד, שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן.
כלומר הסיבה לאי יכולתם של האחים להכיר את יוסף נובעת מהעובדה שהפעם האחרונה שהאחים ראו את יוסף היה בהיותו נער וללא זקן. ואילו עתה במפגש היה יוסף מעוטר בזקן פנים מה שהקשה לזהות את תווי פניו ואת היותו יוסף. בעלי התוספות עומד על דרשת ר' חסדא שגם אם היו האחים היו מכירים את יוסף עם זקן לא יכלו הם לטעון הם שיוסף אחיהם שכן, וכך הוא לשונם של בעלי התוספות: "הוא הדין אם יצא בחתימת זקן דאין נאמן לומר שהוא אחיו דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה העשירים שכל אחד יאמר אני אחיך ועוד דהא תנן…האומר זה אחי אינו נאמן אלא הכא מרי בר איסק לא היה טוען ברי אלא לא ידענא לך ולכך אם יצא בחתימת זקן אינו נאמן כיון שאינו מכחישו אלא אמר לא ידענא ליה.
כלומר גם ללא התירוץ של זקן, קיים מניע טבעי של אדם לחפש לעצמו קשרים משפחתיים וביולוגיים לאנשים עשירים, ויטען כלפי אותו ברון, שר, מושל או עשיר אחיך אני. לכן האחים גם לא ניסו לחשוב שמא מדובר באחיהם.
יתרה מזו ניתן לטעון שהאחים עצמם לא האמינו שיוסף אותו מכרו לעבד יגיע למשרת משנה למלך שכן ביהדות ובעולם העתיק, מלך היה צריך ייחוס מכובד, שכן אדם שהציבור יכול לזלזל בו בגלל עברו לא יכל להתמנות למלך.
יחד עם זאת וגישה שונה מציג האור החיים בפירושו לתורה עמדה לפיה האחים כן זיהו את יוסף: ויכר יוסף. פירוש הגם שהוא הכירם לצד שהניחם בחתימת זקן ומטבע אנושי כשתולד הידיעה בלב א' מהשנים גם בלב השני יתעורר בחינת הזכרון כי הלבבות יגידו סודות נעלמים כאומרם: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", וידקדקו בעינים במצח בדיבור והידיעה הולכת וגדלת עד שישלים הבחון, אף על פי כן מודיע הכתוב שהם לא הכירוהו, והטעם לצד ראותו ברום המעלות החליטו הבחינה והרחיקו מלבם מחשוב דבר זה.
ניתן למצוא פרשנויות אשר מנסות להוכיח מנאומו של יהודה בתחילת הפרשה שיהודה אכן חשד שמא מדובר ביוסף ובנאומו הוא מנהל מלחמת מוחות עם יוסף הוא שותל פרטים שיוסף יכול ללמוד מהם שיהודה גילה אותו, ואכן עצם העובדה שיוסף נשבר בסוף ומתוודע לאחיו נובע בין היתר מכך שהוא מבין את מסריו של יהודה, אך לא כאן המקום להאריך בכך. אך גם אם נקבל פרשנות זו ספק בעיני אם כל האחים גם ידעו זאת, ואף חשדו ביוסף, כך או כך מלשון המקרא לא ניתן להגיע למסקנה דומה לגבי האחים.
עוד ניתן להסביר, וכך גם נראה לעניות דעתי, שלעיתים עוצמת השנאה לאדם היא כל כך גדולה עד שאיננו מסוגלים לזכור את אותו אדם. שכן ערב המכירה יוסף לאחיו הוא בבחינת מוקצה מחמת מיאוס עד שהכתוב מעיד "ולא יכלו דברו לשלום, במצב זה האחים אינם מסוגלים לראות את יוסף ומבחינתם למולם עומדת כותנת פסים, או בעל החלומות, אין כאן אדם, אין כאן אישיות שראוי להתייחס אליה. האחים ערב המכירה אינם מנסים להתבונן באחיהם, לדידם הוא זר, וכשכולם יוצאים לרעות את הצאן יוסף נשאר עם האבא בבית, וזה אולי ההסבר גם מדוע יוסף מעדיף ללכת אל אחיו לדותן דווקא עם הכתנת פסים שאבא הכין במיוחד עבורו, כי אולי רק כך האחים יזהו אותו.
מנגד, יוסף למרות המתיחות ששררה בבית, היה נכון ללכת במצוות אביו כדי לבדוק ולשאול בשלומם, וכאשר הוא לא מוצא אותם בשכם לשם הוא נשלח הוא אינו פוטר את עצמו בכך אלא מתאמץ למצוא אותם, וכאשר הוא מוצא אדם בדרך הוא פונה בקריאה העוצמתית 'את אחי אנכי מבקש'. על אף השנאה שהאחים רוחשים ליוסף יוסף קורא להם 'אחי'. ולכן כאשר מגיעים האחים למצרים יוסף מצליח לזהות אותם, שכן, וכך משמיענו הרב סולוביצ'יק: "האחווה כרוכה בעבר משותף ובזיכרונות משותפים".
צא ולמד, עד כמה צדקו חז"ל שעה שהטביעו את הרעיון "שנאה שמקלקלת את השורה". כוחה של שנאה להסתיר גם התכונה הכי אנושית הכי טבעית והיא לזהות את האח שמולי. ומכאן גם לנו כמה אנשים אנו מפספסים במהלך חיינו רק בגלל שאין אנו מסוגלים לעצור, להתבונן ולהקדיש להם זמן, כמה החמצות של בני אדם שיכלו להיות 'אחינו' לא הביולוגיים אבל הרוחניים, הערכיים. ולוואי שמסיפור יוסף ואחיו נלמד כל אחד להסתכל על האחר אל פנימיותו ואל תכונותיו האמיתיות. וכמאמר הביטוי המפורסם עדיף לנו שניכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. יוסף עלה בידו שכן הוא ידע להפריד בין האדם לבין מעשיו, בין שנאת האחים אותו לבין היותם אחיו. האחים בשנאתם לא היו מסוגלים לראותו כאח או כאדם ולכן הם גם לא הצליחו לזהות אותו.
(ויגש תשפ"ג)
