דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
בשדה התעופה יושבת סבתא עם נכדה, הן מחכות לטיסה לברצלונה. הסבתא מנצלת את זמן ההמתנה ושואלת את הנכדה: "מתי היה חורבן בית המקדש?", "לא יודעת", עונה הילדה. "וגירוש ספרד"?, "לא יודעת, המבחן היה מזמן", הילדה עונה והסבתא מגלגלת את עיניה בייאוש. הילדה גם היא מנצלת את הזמן וגוללת בפלאפון שלה שורטס, סטטוסים, ותמונות באינסטגרם. "אני לוקחת אותה לטיול בת מצווה", אומרת לי הסבתא אחר כך בתור לשירותים, "אני ילידת טולדו, אני לא יכולה לדמיין מה זה לחיות בלי לדעת היסטוריה. היסטוריה של המשפחה שלנו, של העם שלנו, כל נכד או נכדה בגיל בר מצווה – בת מצווה אני לוקחת לטיול, אבל לא סתם טיול קניות- בית קפה, טיול שבו מהבוקר עד הערב אני הולכת איתם ברחובות, מספרת להם את ההיסטוריה, איך אפשר לגדל ילד בלי היסטוריה? מה זה בן אדם בלי היסטוריה? אין מה לעשות עם בן אדם כזה", היא אומרת נחרצות ומתקנת את האודם מול המראה.
אני חוזרת מטיול קטן בדיוטי פרי להעביר את שעות ההמתנה הארוכות ורואה את הסבתא היפה כותבת משהו על מפית של בית קפה. היא מקריאה בקול במבטא ספרדי מתגלגל ואני מבינה שהיא מציירת לנכדה את ציר הזמן: פה חורבן הבית, פה מדינת ישראל, פה גטו, פה שואה, פה גרוש ספרד, גם אני זוכה להיזכר בהיסטוריה שחלקה שורשים שלי, כמו של כל עם ישראל, וחלקה סתם מעניינת.
בהמשך שדה התעופה נפרדות דרכינו. אני לעולם לא אדע מה יקרה עם הסבתא והנכדה, האם הנכדה נהנתה בטיול? האם נשאר לה זמן לקניות ולאינסטגרם כמו שהיא אוהבת? האם היא נגררה בחוסר חשק ברחובות ספרד אחרי הסבתא או שהיא נדבקה בלהט הנחיצות של ידיעת ההיסטוריה בשביל לבנות בן אדם? אותי הוא מדביק לרגע וגורם לי לרצות לקרוא על ההיסטוריה של המקומות בהם אני מבקרת, להבין אותם יותר, לקבל תמונה שלימה.
בפודקאסט מעניין שהאזנתי אליו בדרכים שמעתי את ד"ר יניב פרייה, מומחה לתיירות ולמורשת, אומר שאנשים בשנים האחרונות כבר לא נוסעים ל'אנגליה' אלא 'טסים ללונדון', ואפילו ספציפית יותר- למשחק של צ'לסי. בהתאמה- אנשים כבר לא נוסעים לארץ ישראל כפי שערכו מסעות לפני שנים רבות הרמב"ן ורבי נחמן ומונטפיורי, ואפילו לא ל'ישראל', אלא טסים ל'תל אביב', הספציפיות וההגעה למקום או ארוע נקודתי בלי להבין את המרחב ההיסטורי-גאוגרפי, את ההקשר הפוליטי של מקום, מצמצמת את הקשר. אני חושבת על זה ויכול להיות יכול להיות שיש קשר בין רוחב ההקשר שאתה מבין לגבי משהו לבין רמת הקשר איתו. ככל שאתה מבין יותר על נושא מסוים אתה מרגיש קשר חזק יותר אליו.
אני יכולה בקלות להבין את היחס הפחות מתלהב של אנשים צעירים היום להיסטוריה. התרבות כולה מכוונת אותך להווה, לכאן ועכשיו, לצעירות, ובוודאי מכוונת לעתיד; העתיד התעסוקתי, העתיד הכלכלי, העתיד שיטיס אותך ל'תיירות החלל', כשירדו המחירים, נמצא את עצמנו בטרמינל מחכים לטיסה שלנו לחלל. אפילו השימוש הרווח כל כך באשראי שהוא הסתמכות על ה'אני העתידי' שלי. העבר לא נתפס כמרכיב גדול וקריטי בחיים העכשוויים בימינו. אם מתבוננים בזה, נראה ש'פעם' בני אדם נשענו על ההיסטוריה בשביל לבנות את עצמם- "איזה מין בן אדם זה בלי היסטוריה", כמו שאמרה הסבתא, אבל היום, בן אדם לא נשען על ההיסטוריה בשביל להרגיש שייך ומלא. הוא נשען על ההווה ועל העתיד וההיסטוריה נהפכת לקישוט נוסטלגי לרומנטיקנים בלבד.
לנו היהודים יש אחיזה חזקה מאד בהיסטוריה, אנחנו בונים חלק נרחב מהזהות שלנו על ההיסטוריה, והחג שמחזיר אותנו לחשיבות המרכיב של 'מורשת' בזהות שלנו באופן המובהק ביותר הוא פסח. אני לא חושבת שיש מה להילחם ברוח הזמן, במה שהחיים המודרניים והטכנולוגיים מייצרים עבורנו ועבור הילדים שלנו שחיים בתוכם, אבל ההזמנה בפסח לעשות את העצירה הזאת ולדבר בהיסטוריה שלנו, המצווה 'והגדת לבנך' לפני שנצלול שוב לשטף נהר העכשיו והעתיד, מקבלת משנה חובה ויתר צורך, כי מעצמה היא לא תיקרה.
(צו תשפ"ג)
