לבחור בסיפור האלוקי

פעם, בשיחה סתמית ברחוב בהודו, שאל אותנו הודי אחד: "מי האלוהים שלכם"? היה מיוחד מאוד לשמוע שאלה כזאת ברחוב. אנחנו רגילים לרחובות מערביים, אירופאיים, אמריקאיים ולפעמים גם ישראליים, רחוקים מכל סממן דתי. ההודי לא הסתפק בתשובה שלנו והמשיך: "ומה אתם עושים בשבילו"? זו כבר היתה שאלה יפיפייה ממש שלמרות שהמפגש הזה ארע לפני שנים רבות הולכת איתנו עד היום. ההבנה העמוקה שלו היתה שאלוהות בתור מושג אמורפי, זה יפה אבל לא מספיק. צריכה להיות השלכה מעשית, אחיזה במציאות שדרכה אני יכול למדוד את הקשר עם האלוקים שלי, כמו באהבה, להגיד: 'אני אוהב את אשתי בכל ליבי' זה רומנטי, אבל כדי לקיים את האהבה הזאת צריך שהיא תתגלם בתוך מעשים, דיבורים, וגם לפעמים ויתורים. "האהבה" היא גורם שלישי שמרחף מעלינו, היא לא אני ולא את, ובשביל לקיים אותה לפעמים אני או את צריכים לבטל את הרצון שלנו. גם אם נשלם מחירים? כנראה שכן, הרווח הגדול דורש ואפילו תלוי, במחירים קטנים.

מגוריהם של בני ישראל במצרים מקפלים בתוכם את ההבנה הזו. הרי בניו של ישראל יכלו בתום שבע שנות הרעב לארוז יפה את הדברים שלהם ולשוב לארצם, אבל בניגוד להגיון הם נשארים שם. הבטחתו של ה' ליעקב "כי לגוי גדול אשימך" במצרים, היא לא רק הבטחה לצמיחה אלא גם מתכון לצרות, 'אני הולך ליצור אותך שם גוי גדול' זה דבר שאכן פרעה חושש ממנו מיד בהמשך. כל קבוצת מיעוט- כאשר היא מתרבה והנוכחות שלה כבר לא מזערית ונסתרת, מתחילה להקים עליה את תושבי המקום המקוריים שחוששים מהשתלטות ושנאתם מתעוררת.

לשים את בני ישראל באופן יזום בסיטואציה הזאת זו החלטה חד צדדית של הקב"ה, בעוד ששאר הגלויות לאחר חורבן הבית נגרמו ממעשים של עם ישראל והיוו עונש, בגלות מצרים אין שום סיבה הנראית לעין שבגללה נענשנו בירידה למצרים ובהפיכה לצנינים בעיני המצרים. כאשר ה' אומר ליעקב "אנכי ארד עימך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית מו' ד'), יעקב מבין שזו לא רק הבטחה לגאולה אלא גם אמירה שה' הולך להשאיר אותם שם עד ש"פקוד אפקוד" אתכם. לכן, הישארות בני ישראל במצרים היא אמנם צעד אסטרטגי לא יעיל מצידם. אבל מה היא כן? היא מהלך נפשי יהודי להיענות לדבר הגדול יותר, לעשות משהו בציווי של כח מלמעלה.

בשפה המערבית המודרנית זה כמעט לא קיים, ההרגשה היא שאחד האתגרים הגדולים בדרך היהודית שלנו בדור הזה יושב בצומת הזאת, הקונפליקט שבין האישי לגבוה ממך, התרבות המערבית שהאדם ומימושו במרכז דוחפת אותנו לבטא את עצמינו תמיד ובכל מחיר. להתבטל לערך אחר, לציווי אחר, למישהו אחר זה דבר שכמעט לא יעלה על הדעת ובוודאי לא כשהדבר כרוך במחיר אישי. לפני כמה ימים שמעתי אשה שאומרת לחברתה: "הבת שלי, מעיין, לא מסכימה לשים חצאית כשהיא הולכת לבקר את אמא שלי. כמה רבתי איתה על זה, היא לא מסכימה. 'סבתא צריכה לקבל אותי כמו שאני', מעיין אומרת. 'מה, את רוצה שאני אחיה בשקר?', 'זה לא לחיות בשקר', אמרתי לה, 'זה שעה וחצי שאנחנו שם שתבואי בצורה שמכבדת את סבתא'. היא לא הסכימה, על הפרינציפ, נשארה בבית ולא באה למפגש חנוכה אצל אמא שלי, איך כעסתי עליה".

במצרים ה' בונה בעם היהודי המתהווה את הכוח הזה, כאשר הוא הופך את משפחת ישראל לעם ואומר "אתם תהיו לי לעם". "תהיו לי" הכוונה גם "אתם נכנסים לסיפור שלי. יש לי מהלך בעולם ואתם תהיו חלק ממנו, דרככם העולם ילמד דברים". במקרה הזה דרך ההישארות במצרים, דרך היציאה, יתבצע המהלך שהקב"ה מבשל בשביל העולם, בשביל שמו, וגם בשביל ישראל. האם בדרך הזאת ישלמו יחידים ואף העם כולו מחירים אישיים עצומים? כן, אבל לבחור בסיפור האלוקי, לשלם מחיר אישי, זו תנועה שיהודי עושה בכל מישורי החיים שלו, תנועה שנטבעה בד.נ.א שלו עוד בעקידת יצחק וממשיכה במצרים.

(שמות תשפ"ג)