נדרו של יעקב

וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה א-להים וגו', אמר ר' ברכיה: בכל מה שתבע יעקב מן הקב"ה השיבו. אמר: אם יהיה א-להים עמדי, השיבו: והנה אנכי עמך. אמר: ושמרני. השיבו: ושמרתיך בכל אשר תלך. אמר: ושבתי בשלום. השיבו: והשיבותיך. אמר: ונתן לי לחם. ולא השיבו על הפרנסה. אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מבטיחו על הלחם, מהו מבקש ממני עוד? לפיכך, לא הבטיחו על הלחם. ורבנן אמרי: אף על הפרנסה השיבו, שנאמר: כי לא אעזבך, ואין כי לא אעזבך אלא לחם, כמה דאת אמר: (תהלים לז) 'לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם'".

בפרשת ויצא ניצב נדרו של יעקב (בראשית כ"ח, כ-כא) כחידה פרשנית: יעקב מבקש – "אם יהיה א-להים עמדי… ונתן לי לחם" – אך לבקשת הלחם אין מענה ישיר כפי שנמצא לבקשות האחרות. האם הופקרה פרנסתו של יעקב לחסדי המקרה, או שמא טמון כאן מסר עמוק יותר, המזמין אותנו לעיון מחודש ביחסי אדם וא-לוהיו?

בניסיון לפענח את פשר השתיקה המהדהדת, נחלקים חכמים לשתי גישות מרכזיות, אשר כל אחת מהן מציעה זווית ראייה ייחודית על הקשר שבין האדם לבוראו. רבי ברכיה סבור כי הבטחה מפורשת לפרנסה תקהה את חדותה של התפילה, ותצמצם את הצורך בקשר אישי ומתמיד עם הבורא. אם יובטח לאדם לחם באופן אוטומטי, מה הטעם שיפנה בתפילה ובבקשה אל הקב"ה? בכך, טוען רבי ברכיה, תצטמצם משמעותית יכולתו של האדם ליצור קשר אינטימי ואותנטי עם הבורא, ותפגע תחושת התלות וההכרח שלו לבקש רחמים מלמעלה.

לעומתו, חכמים אחרים מבקשים לטעון כי גם לבקשת הלחם ניתן מענה, גם אם באמצעות רמז בלבד – בפסוק "כי לא אעזבך", המהדהד את דברי דוד המלך בתהילים (ל"ז, כ"ה): "לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם". לפי גישה זו, הקב"ה אינו מפקיר את יעקב לגורלו, אלא מבטיח לו ליווי והשגחה גם בענייני הפרנסה. עם זאת, הבטחה זו אינה ניתנת במפורש, אלא באמצעות רמז עדין, המאפשר לאדם לשמר את חירותו ואת יכולתו לבחור בדרך של עמל ויגיעה, תוך שהוא משאיר פתח לתפילה ולבקשת רחמים.

מחלוקת זו מעוררת שאלות יסוד נוקבות על מהותה של התפילה, על מקומו של האדם בעולם ועל טיב הקשר שבינו לבין אלוהיו. כדי להעמיק בהבנתן, יש להתבונן בשאלה נוספת: מדוע נעזר הדרשן דווקא בפסוק מתהילים העוסק בצדיק, כדי לבאר את הבטחתו של האל ליעקב? האם קיים קשר הכרחי בין צדיקות לפרנסה, או שמא מדובר בצירוף מקרים בלבד, שאין לייחס לו משמעות מיוחדת?

התשובה לשאלה מורכבת זו, כך נראה, טמונה בהבנת מהותה של הצדיקות כאופן התנהגות דינמי ומתמשך, ולא כסטטוס סטטי וקבוע. הצדיק אינו רק מי שנמנע מחטא ומעוון, אלא גם מי שפועל באופן פעיל ותדיר לתיקון העולם, מתוך דבקות במעשים הטובים גם בשעות של מבחן וניסיון. הפרנסה, לפיכך, אינה מתנת שמים חד פעמית הניתנת לאדם כגמול על מעשיו הטובים, אלא תוצר של מאמץ מתמיד ויצירה ברוכה, אשר להם שותף גם כוח עליון המכוון ומסייע, אך אינו מחליף את היוזמה והעבודה האנושית.

רבי ברכיה, בגישתו המאופקת והזהירה, מבטא חשש עמוק שמא הבטחה מפורשת וגורפת לפרנסה תרדים את היוזמה האנושית, ותהפוך את האדם לכלי פסיבי הממולא בחסדי שמים. בכך, הוא גורס, ייגרע חלקו של האדם בעיצוב גורלו ובעיצוב העולם כולו. לכן, הוא מבקש להותיר פתח לתפילה, ובכך לעודד את האדם לפעול וליצור, ליזום ולהשפיע

לעומת זאת, החכמים האחרים מבקשים להדגיש את נוכחותה הפעילה של ההשגחה האלוהית, גם בתוך המאמץ האנושי האינטנסיבי. הם מבקשים להזכיר לנו כי גם בשעה שאנו שוקדים על מלאכתנו, מזיעים ומתאמצים עד קצה גבול היכולת, אין אנו פועלים בחלל ריק, אלא בתוך מרחב רוחני תומך ואוהד. פסוק התהילים מצטרף לקריאה זו, ומבקש לנחם ולחזק את ידינו: זכרו תמיד כי מעשיכם אינם מתרחשים בחלל ריק, אלא בתוך סביבה אלוהית תומכת ומגוננת.

המדרש על נדרו של יעקב מזמין אותנו, בני הדור הזה, ליצור איזון עדין ורגיש בין שני הכוחות הפועלים בחיינו – מצד אחד, האמונה בהשגחה האלוהית ובחסדי שמים, ומצד שני, ההכרה בחשיבותם של היוזמה והפעולה האנושית, של העמל והיצירה. הוא קורא לנו לעמול ולפעול בנחישות ובהתמדה, תוך שאנו משקיעים את כל כישורינו ויכולותינו בהשגת מטרותינו ושאיפותינו, אך גם להתפלל ולקוות לטוב, ולהכיר תודה על כל הטוב הקיים בחיינו. הוא מעודד אותנו לבטוח ביכולתנו להשפיע על גורלנו ועל גורל העולם, אך גם לזכור תמיד כי אנו מהווים חלק ממשהו גדול יותר, מתוכנית אלוהית נשגבת המכוונת אותנו ומסייעת לנו להגיע אל היעד.

התפילה, לפיכך, אינה משמשת רק כאמצעי להשגת מטרות מוגדרות, אלא גם כתזכורת קבועה לנזקקותנו המתמדת לקב"ה. היא מאפשרת לנו להביע הכרת תודה על כל הטוב הקיים בחיינו, ולהתחנן לעזרה בעת צרה. והיא גם מהווה תזכורת נצחית לכך שהצלחתנו אינה תלויה בנו בלבד, אלא גם בשותפות עם כוח עליון המעניק לנו השראה, כוח, תובנה ותקווה.

דווקא השתיקה הרועמת האופפת את נדרו של יעקב הופכת, בזכות פרשנותם של חכמים, למקור של השראה מעוררת ומעצימה. היא מאפשרת לנו לחדד את הבנתנו באשר לטיב היחסים שבין האדם לעולמו, ומעודדת אותנו ליצור הרמוניה נדירה בין אמונה למעשה, בין תפילה להשתדלות, בין קבלה סבילה ליצירה פעילה.