ת"א הפתיעה אותי בשבוע הספר

תל אביב הפתיעה אותי; יותר אוכלוסיה חובשת כיפה התהלכה בין הדוכנים. המטפחת שלי היתה חריגה אבל לא עוררה לא הדים ולא התנגדויות ונושא ההתנחלות לא עלה

כשהייתי קטנה ספרים היו הפתח לעולמות אחרים. סרטים הוקרנו רק בקולנוע, וטלויזיה לא היתה לנו בבית. למרות שהיתה לשכנים וזו היתה גאולה גדולה, תאמינו לי – כל בית צריך טלויזיה אצל השכנים. זו מין פשרה כזו- זה לא אצלך בסלון, זה לא שואב את כל המשפחה, זו לא האופציה הראשונה וגם לא השלישית כשמשעמם, ואין מריבות על השלט, אבל כן אפשר לראות אצל השכנים מדי פעם סיפורים מהעולם הגדול, להצטער בצערה של לאסי ולהתפלל שתשוב הביתה. היום, בדור הסמארטפונים, אין אפילו מריבות על השלט. מה יש לריב? כל אחד צופה במה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה.

בכל אופן, נחזור לספרים. הייתי תולעת ספרים לא קטנה, רשומה לשתי ספריות- הספריה של בית הספר שהכילה רק ספרים דתיים, והספריה העירונית שהכילה הכל. שם פגשתי את ציון מהשכונות ואת דפי תמר, את השביעייה הסודית ואת קופיקו. בספרים הדתיים היו קנטוניסטים ושואה, פריצים, ובריחות ממנזרים. הבנתי שזו הזהות שלנו, של יהודים, רדיפות, בריחות. ובעוד שהילדים בספרי הגויים עסוקים בפתרון תעלומות מומצאות בזמן שהותם בעיירות נופש ליד הים עם איזה דודה דייזי בכובע קש, ילדי עם ישראל התחבאו במתבנים מפני הצאר הצורר. אהבתי את שני העולמות, את העולם הצבעוני והאמיץ ואת העולם הכהה והמכונס והאמיץ באמת, בחינת "איזה הוא גיבור? הכובש את יצרו".

מלבד הספריות גם הבית שלנו היה מלא בספרים, קירות שלמים של מדפי ספרים ישרים ומסודרים. מדי שנה בשבוע הספר היינו הולכים לכיכרות במרכזי הערים וחוזרים עם שקיות עמוסות בספרים מחכימים ומעניינים שבבית הספר בו למדתי- לא היו בספריה.

שנה שעברה עמדתי אני בצד השני של דוכני הספרים. זה היה מרגש ומשמח לחתום על ספר ביכורים, אבל זו היתה גם חוויה משונה. בדקות הראשונות לא הבנתי שאני גם זו שצריכה למכור. היתה צרובה לי מימי ילדותי תמונה ובה הסופרת רוכנת על העותק מסיפרה שהגשת לה וחותמת עליו. אבל ממש להיות זו שמציעה אותו? שפונה אל הקהל כמו אחרונת התגרניות בשוק? זו היתה הפתעה. אפילו קצת לא נעימה. אנשים עוברים ומתעלמים כי הם לא מכירים את השם שלך בכלל, כמויות הספרים הצבעוניים והמבטיחים שעל הדוכן מתחרות על הלב והכיס של הקונים, את צריכה לפנות לאנשים שנראים אבודים בים ההיצע, לנסות להסביר ולשכנע למה כדאי להם לרכוש את הספר שלי דווקא. מהר מאד זה הפך למשחק מבחינתי, אהבתי להסתכל על האנשים ולנסות לחשוב אם הסיפור יכול לעניין אותם, אם סגנון הכתיבה הזה יקלע לטעמם. בואו נגיד, בירושלים זה לא היה קשה כל כך. אני מכירה היטב את סגנון האנשים, הספר בסופו של דבר מספר סיפור שמגזר רחב אבל מוכר ישמח לקרוא והיה קל לעשות את האחד ועוד אחד, היו גם הרבה שנגשו וביקשו לקנות ספציפית כי שמעו עליו מראש. את שבוע הספר בתל אביב השארתי מחוץ למגרש, הרגשתי שקהל היעד שלי לא נמצא שם, שסיפור על זוג שגר בהתנחלות לא יהיה בדיוק כוס התה של הרבה תל אביבים, ולא רציתי לעמוד כמטרה מסומנת בכיסוי ראש מול חיצי ההרצאות הפוליטיות במקרה הטוב והמאשימות במקרה הלא.

השנה, בשבוע הספר, הרגשתי קצת יותר בטחון, והרגשתי רצון לנסות גם את תל אביב. אני אבוא רגועה, מי שירצה – ירצה, ומי שלא – אהלן וסהלן. תל אביב הפתיעה אותי, יותר אוכלוסיה חובשת כיפה התהלכה בין הדוכנים, חיילים, בנות שרות, זוגות צעירים, המטפחת היתה חריגה אבל לא עוררה לא הדים ולא התנגדויות ונושא ההתנחלות לא עלה. אולי תל אביב התמתנה, אולי המבקרים ביריד התמיינו באופן אוטומטי לפי הוצאות הספרים, ואולי אני הסכמתי לבוא רק בשביל הקשר עם הקהל והשיחה וההכרות ומתוך שיחה לשמה, גם על הדרך – למכור את הסיפור.

(קרח תשפ"ב)