איש ציבור כמודל לדמות מופת

פרשת וארא פותחת בסדרת המכות שנוחתות על האומה המצרית במטרה להביא לשחרורם המלא של העם הישראלי המשועבד למצרים בעבודות פרך.

המכה הראשונה שמצרים מקבלים היא מכת הדם. פשט המקראות מתאר את מכת דם ככזו שפגעה במאגרי המים של מצרים, החל ממקור המים המרכזי של המצרים "היאור" וכלה בכל מקור מים אחר. וכך מתאר לנו הכתוב: "ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרתם על יאריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים". בעקבות עוצמת המכה והפיכת מקורות המים לדם, מעיד הכתוב: "ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור, ויהי הדם בכל ארץ מצרים".

לא כאן המקום להרחיב על מכת הדם אשר העסיקה את חז"ל פרשני המקרא וחוקרים רבות. לצורך רשימה זו אבקש להפנות את תשומת הלב לנקודת בה משה נדרש להתייצב בפני פרעה ולהתריע בפניו על מכת הדם. בנקודה זו אנו מוצאים שכתוב: "ויאמר ה' אל משה…לך אל פרעה בבוקר הנה יוצא המימה, ונצבת לקראתו על שפת היאור". בקריאה מדוקדקת של הכתוב עולה השאלה מדוע מצווה פרעה לצאת ולפגוש את פרעה מוקדם בבוקר, ולא בלשכתו הרשמית של פרעה אלא דווקא ביאור.

כדי להשיב תשובה נציין כי פרעה במדרש נמנה על קבוצה ייחודית שביקשה שיכירו בה כאלוקים, וכך הוא לשון המדרש: "פרעה היה אחד מד' בני אדם שעשו עצמן אלוהות", ולכן כדי לחזק את התפיסה לפיה פרעה אינו בן אנוש אלא אלוה היה עליו להרחיק עצמו ממאפיינים אנושיים, ולכן מתאר המדרש ומספר לנו: "לפי שאותו רשע היה משתבח ואומר שהוא אלוה ואינו יוצא לנקביו [=לעשות את צרכיו] לפיכך היה יוצא בבקר". במילים אחרות פרעה ביקש להבדיל עצמו מבני אנוש וכדי לאמת את הרעיון שהוא אלוה הוא היה צריך להצניע את העובדה שהוא זקוק לצאת "לשירותים" ולכן הוא הקדים קום בבוקר, ועשה את נקביו ביאור כדי שלא ישגיחו בו ולא ידעו בדיוק מה הם מעשיו שם. או כפי שחז"ל מנסחים זאת במקום אחר: "למה היה יוצא המימה לפי שהיה אותו רשע משתבח ואומר שהוא אלוה ואינו יוצא לנקביו לפיכך היה יוצא המימה בהשכמה שלא יראוהו בני אדם שעומד בקלון". חששו הגדול של פרעה מפני הבושה ומפני האפשרות שהציבור יפחית ממעמדו הרם הביא את פרעה לשינוי באורחות חייו.

כ- 3000 שנה מאוחר יותר יבוא ניקולו מקיאוולי, פילוסוף פוליטי איטלקי בן המאה ה-15 ובספרו 'הנסיך' המהווה ספר הדרכה המקפל בתוכו עצות לשליט כיצד יש לנהל מדינה. בין שלל עצותיו מניח מקיאוולי שראוי לו לשליט שיהיה בעל תכונות טובות, שלמות ונעלות, אולם וכך מציין מקיאוולי בספרו: "נסיך [=שליט] אינו חייב איפוא שיהיו לו בפועל כל התכונות…אך הוא חייב בהחלט להיראות כאילו יש לו אותן". וכל כך למה, "משום ש"המון העם נתפס למראית העין ולתוצאה של הדבר".

מתוך התפיסה הפרעונית והגישה של מקיוואלי אשר הטילו חובה על מנהיג להציג את צדדיו הטובים. אבקש לעמוד על עמדת המקורות היהודים בשאלה מהי הדרך הראויה שנבחר ציבור צריך לסגל לעצמו כדי להבטיח את שלטונו.

נבחר ציבור – ביופיו תחזינה

הקריאה הראשונה שאבקש להתחיל את הדיון בעניינו, לקוחה מספר ישעיהו, שם מטביע הנביא ישעיהו את הקביעה "מלך ביופיו תחזינה עיניך". מבלי להיזקק לשאלה על מי מוסב הפסוק. מהפסוק עולה שיוקרתו של מלך מותנית ביכולת האדם לראות ולתפוס את יופיו בעיניים פשוטות, ולא בדרך של אמצעים מיוחדים. היופי נתפס כשלמות כאידיאל שבני אדם מבקשים ושואפים אליו. אלא ששלמות היופי אינה מתמצית אך בהקפדה על יופי חיצוני, אלא שלמות כוללת לא רק את השלמות הגופנית אלא גם את השלמות הנפשית הפנימית. יתרה מזו חז"ל מטילים חובה למי שרואה בריות טובות נאות במיוחד. וכך אנו מוצאים "רואה בריות טובות…אומר ברוך שככה לו בעולמו".

כך למשל על שאול נאמר: "ושמו שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבוה מכל העם". אין לפרש את בחירתו של שאול אך מהסיבה שהוא נראה נהדר. אלא, וכך מסביר המלבי"ם: "שהיה שלם בין במדותיו הנפשיות שהיה בחור וטוב,…היה טוב עם אלהים ואדם ולא נמשך לתאוותיו, עד שלא היה איש מבני ישראל גם בין הזקנים לימים טוב ממנו במדותיו. וכן היה שלם בתארו ויפיו, כי היה משכמו ומעלה גבה מכל העם, עד שהיה מיוחד בגבורה…ובטוב המדות ובתואר הקומה ויצלח למלוכה".

בניסיון להבין את דברי הנביא ישעיהו שאומר: "כי אני ה' אוהב משפט ושונא גזל בעוולה", עומד התלמוד ומשמיענו: "משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה' שונא גזל בעולה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל." במילים אחרות מנהיג ציבור המבקש לזכות באמון הציבור חייב לדאוג לכך שמעשיו יהיו נאים, שדרכיו יהיו בהתאם לחוק.

מוסיף עוד וקובע הרב שמוטל שטרן בספרו 'חוקת עולם' ומשמיענו: "כלל גדול בהנהלת המדינה כי דבר שאסור ליחיד אסור לרבים, ודבר אשר אסור לאזרחים אסור גם כן להממשלה כי הם המחוקקים הם צריכים להראות הקיום של כל זכויות של אזרחים ומהם ילמדו ויעשו כן"

בהתאם לתפיסה זו הולך האברבנאל וקובע: "שהמלך מחוייב בשמירת המצוות יותר משאר האנשים". האברבנאל אף מונה 3 סיבות מדוע מנהיג ציבור מחוייב בשמירת הנורמה יותר משאר כל בני האדם. הסיבה הראשונה: "לפי שהוא מראה מלוטשת לכל עמו שיביטו בו וילמדו ממעשיו לפי שההמון מטבעו להדמות אל גדולי המעלה בכל מה שיעשו כפי האפשר". או כפי שניסחו זאת חז"ל במדרש: "שכל מה שהגדולים עושין הדור עושה".

הסיבה השניה, ממשיך האברבנאל ומסביר: "שלהיות כתר המלכות וכבוד מעלתו גדול מכל שאר האנשים וממשלתו גדולה ועצומה. היה ראוי שישתדל יותר בשמור המצות משיעשו שאר האנשים שאין להם גדולה וממשלה כל כך"

הסיבה השלישית והאחרונה שמציין האברבנאל: "כמו שראוי למלכים שישמרו הכבוד והמעלה שהם טובות מדומות. ככה ראוי אליהם שישתדלו יותר בקנין הטובות הנפשיות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם עד אין קץ".

אבל לא רק החובה לקיים את החוק ולהיזהר בשמירתו, אלא צריך שיהיו נקיים מכל משפט, כך למשל מניח המדרש לגבי שופטים: "וצריך שיהיו נקיים מכל משפט שלא יהא לאדם פתחון פה עליהם, כמשה שאמר לישראל "לא חמור אחד מהם נשאתי" ושמואל שאמר "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי וגו'" הוי אומר שופטים ושוטרים שלא יהא בהם דבר של פסולות". והרמב"ם מוסיף: "אם לא יהיה הדיין בעל מוסר ומנומס הרי הוא אובד ומאבד את העם בנזקיו".

האיזון בין הרצוי למצוי

אין ספק כי השאיפה להיות מנהיגי ישראל דמויות מופת היא השאיפה היותר ראויה ונכונה. ועל כל נבחר ציבור ליתן דעתו על כך שבהיותו נבחר ציבור ההקפדה ממנו לשמש כמופת היא גדולה. אלא שיכול ודרישה זו תקשה על אנשים להגיע להנהגה שמא ימצא במעשיהם דופי או שמא הם לא יצליחו לעמוד בסטנדרט הכמעט בלתי אנושי שלא לטעות, למעוד ולחטוא, כמאמר שלמה המלך: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ויכול שלנוכח מציאות זו שאין מנהיג ציבור אין נבחר ציבור שלא ישגה, באו חז"ל וכדי לאזן בין שתי הרצוי לבין המצוי באו ודרשו בתלמוד הבבלי: "מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בה שום דופי". אבל לא רק שאול אלא כל מלכי ישראל ומנהיגיו חטאו והתנ"ך אינו חוסך ומציג לצד גדולתם גם את חטאיהם.

ואם נשוב למקיאוולי, הרי שבהמלצותיו "לנסיך" הוא עומד על המתח בין המצוי לרצוי וקובע: "זאת יש להבין: נסיך, ובמיוחד נסיך חדש, אינו יכול להקפיד על קיום כל אותם דברים שבגללם בני אדם מכונים טובים, כי כדי לשמר את המדינה לעיתים תכופות הוא מוכרח לפעול נגד הנאמנות, נגדל החמלה, נגד האנושיות, נגד יראת השמים. ולכן צריך שיהיה בעל רוח המוכנה לפנות…לא לסטות מן הטוב כל עוד הוא יכול, אבל לדעת להיכנס לדרך הרע כל אימת שהוא מוכרח".

(וארא תשפ"ג)