איך משכנעים את העם?

לאחר המפגש הראשון שהתקיים בין משה לעם, שבמהלכו סרב העם להאמין לדבריו של משה, מצווה הקב"ה את משה ללכת, פעם נוספת, והפעם אל פרעה, שליט מצרים. אלא, שמשה מהסס: "… הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם". לאמור, אם העם לא שמע אותי ולא הקשיב לי, קל וחומר שפרעה הרשע לא יקשיב! אולם, הקל וחומר הזה תמוה, וכי ניתן להקיש בין העם לפרעה? העם נמנע מלשמוע למשה בעטיה של עבודת פרך, ולעומת זאת, פרעה מיושב בדעתו, ספון בארמון מפואר ונמצא בתנאים טובים, המאפשרים לו הקשבה. שמא בשל כך מוסיפים חז"ל רובד נוסף לקוצר רוחו של העם? לאמור, לא רק בעטיה של עבודת פרך העם אינו מקשיב למשה, אלא גם מחמת שקיעתם העמוקה בעבודה זרה: "… ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה –  היה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה" (שמות רבא וארא,ו).

התרבות המצרית נטמעה בתוך האומה הישראלית ולכן העם לא היה קשוב למסריו הדתיים של משה. פרשנותם של חז"ל סוללת את הדרך להבנת הקל וחומר של משה. אם העם, ששקוע בעבודה זרה, ואף נמצא בתנאי עבדות קשים אינו יכול להאמין לדבר משה, כיצד יקשיב פרעה, שהוא מסית ומדיח לעבודה זרה?! אמנם, העובד בפרך נשימתו קצרה אבל גם השקוע במנעמי החיים כפרעה אינו מעוניין להקשיב ולפתוח את הלב.

טענתו של משה מוצדקת, כשם שמצוה לשמוע דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אולם על אף טענותיו המוצדקות של משה, נצטווה הוא בשנית לדבר אל העם ואל פרעה, אבל הפעם הדגש בדבריו של משה אל העם שונה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

וכך מסביר המשך חכמה: "וידבר משה… ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה. פירוש, ענין הבאה לארץ ישראל, מקוצר רוח ומעבודה קשה. כי דרך קשי יום אשר יחפוצו לשמוע רק כדי לצאת מצרתם, ולא לשמוע בהבטחות עתידות ובהצלחות נפלאות וכו'. ולכן 'וידבר ה'… להוציא את בני ישראל מארץ מצרים'".

לדבריו, בפעם הראשונה שמדבר משה עם ישראל הוא תיאר בפניהם תהליך ארוך, שיעדו הסופי הוא ארץ ישראל – "והבאתי אתכם אל הארץ". העם היה שקוע בעבדות ולא היה מסוגל להפנים את ההגעה לארץ. זה היה נראה לו רחוק ולא רלוונטי. לכן, במפגש השני משה הדגיש בפני העם רק את הצורך לצאת ממצרים, כי רק  כך יהיה סיכוי שיקשיבו.

אנו, כהורים ומחנכים יודעים, שפעמים נאמרים דברים שאינם נכנסים ללב אולם בהמשך הם מוצאים את דרכם ללב הילד. כך גם כאשר פונים למי ששרוי במצוקה – הוא יתקשה להקשיב ולהפנים. אולם, ברגע שישתחרר מטרדותיו יוכל להתפנות נפשית ולהקשיב.

כל זמן שמדובר בחוסר הקשבה ולא בראקציה שלילית נכון לנסות ולומר שוב את הדברים בצורה שונה, במנגינה אחרת, כך שלבסוף תיסלל הדרך אל נבכי הלב.

שמעתי ממו"ר הרב עמיטל זצ"ל בשם הרבי מקוצק על הפסוק: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ"- כאשר הלב סגור ואינך יכול להכניס את הדברים לתוכו, שים את הדברים על לבבך, כך שייכנסו לשם ברגע שהלב ייפתח. כמחנכים, יש לדבר לפעמים על הלב ולהמתין לרגע שבו ייכנסו הדברים לתוך הלב.

(וארא תשפ"ג)