גנן, עובד סוציאלי ומטפל סיעודי משתפים – איך זה לענוד 'צווארון ורוד'?

גדי ויתר על עבודה כחוקר במשטרה והלך ללמוד עבודה סוציאלית, מנדי חלם להיות גנן ילדים מגיל צעיר ואורן היה חדור מטרה ללמוד סיעוד # עם מה מתמודדים גברים שבחרו לעסוק במקצועות שברובם מכהנות נשים? # האם עידן ה'צווארון הורוד' עדיין קיים?

מנדי קפלן, הוא הגבר הדתי הראשון שסיים תואר בגננות.

"תמיד רציתי להיות גנן. בהתחלה, ההורים שלי היו המומים מזה, ואח שלי אמר לי שאני לא יכול להיות גנן, כי הילדים שלי יתביישו בי – מה הם יגידו לחברים שלהם כשכל שאר האבות עוסקים בהייטק, בהנדסה וברפואה, 'אבא שלי גנן'?! אבל אני התעקשתי. לא היה אז מסלול לגננות עבור גברים, והיה לי חשוב ללמוד בסמינר דתי לגננות, אך זה לא היה מתאים שאלמד עם בנות דתיות צעירות בגילאים שלי, לכן חיפשתי מסלול אחר שבו אוכל להרגיש בנוח. כך מצאתי את עצמי בתוכנית מיוחדת במסלול מקוצר ללימודי הוראה וגננות עם מורות וגננות שהיו גדולות ממני ב-20 שנה ונעשיתי חבר של כולן. למעשה, הייתי הגבר הראשון הדתי שסיים תואר בגננות", הוא גאה.

כיום מנדי נשוי ואב לשלושה עשר ילדים, בוגר סמינר תלפיות להוראה וחינוך, בעל תואר שני מטעם אוניברסיטת בר אילן ובוגר הנחיית הורים של מכון אדלר, המנהל את רשת הגנים והתינוקיות: "גן מנדי". אבל, הכל התחיל לפני 35 שנה, כשעוד היה רווק שהגיע ליישוב עפרה לסייע לאחיו ולגיסתו.

"אחי היה חולה ואשתו הייתה בשמירת הריון, והיא הייתה צריכה שאבוא להחליף אותה בעבודה בגן של המועצה", הוא מסביר, ומוסיף לתאר: "מהרגע הראשון, התאהבתי במקצוע, וקיבלתי תמיכה גדולה מצד הורי הילדים שאף עודדו אותי לממש את חלומי ולפתוח גן ילדים. הגן הראשון שפתחתי היה בעפרה וההרשמה אליו הייתה מלאה, למרות שהיו הורים שלא היו מוכנים לשים את ילדיהם במקום שבו יש גנן שהוא גבר, רבים כן היו מוכנים לכך ורכשתי את אמונם".

גברים רבים התקשרו אליי במהלך הדרך להתייעץ על הצעד שבבחירת מקצוע הגננות ולתהות על הקשיים שעלולים להתרחש לאורך המסע הזה. העסקתי בעבר גנן גבר, וזו הייתה בחירה טובה

השלמת הכנסה

מנדי עלה עם הוריו ושבעת אחיו, מארה"ב לישראל כשהיה קטן. הוא בילה את רוב ילדותו בחיפה ולמד במוסדות החינוך הדתי לאומי. כבחור דתי בזמנו, ויש שיגידו גם בזמננו, ההחלטה הלא שגרתית להיות גנן ילדים היוותה חריגה מהנורמה. היה דרוש אומץ רב לגבר, ואולי במיוחד גבר דתי, לבחור במקצוע כזה, וזה הציף לא מעט אתגרים.

אחד מהקשיים שחווה בתחילת דרכו, היה למצוא נשים גננות שיהיו מוכנות לעבוד עם גבר גנן. הגן שהקים היה גן דתי וביישוב דתי בעל צביון שמרני יחסית. "לא כל הגברים הסכימו שנשותיהם יעבדו עם גבר דתי וגם הרבה נשים דתיות וחרדיות לא הסכימו לעבוד עם גבר. זו הייתה תופעה נדירה באותה תקופה, והרבה נשים לא רצו להיכנס לתחום שהוא אפור. אבל, לאחר חיפושים, הצלחתי למצוא סגל של עובדות שהייתה בינינו דינמיקה טובה".

כדי לקיים את עצמו כלכלית ולהחזיק את הגן פועל ומתפקד בעפרה, מנדי היה צריך לשלב עבודה נוספת. לאחר שעות הגן הוא ניקה בתים ובישל במקומות ציבוריים ביישוב. מנדי לא ראה בכך בושה, אלא האמין כי זהו אחד מהשלבים בדרך להצלחתו.

הוא מבהיר: "הדרבון והרצון לעשות את מה שאני טוב בו ולעסוק במה שמכניס לי אור, שמחה וסיפוק, גרמו לי לא לוותר על החלום ולעבוד קשה על מנת להשיגו. ההשקעה הייתה משתלמת".

בהמשך, כשהבין שהוא רוצה לתקוע יתד בחיפה, העיר שבה גדל, קרוב להוריו, מנדי סגר את הגן שבעפרה ופתח גן בחיפה. מכיוון שגדל במקום הכיר את רוב הציבור הדתי שבאזור ולא התקשה להביא ילדים שיירשמו לגן החדש שפתח.

לאחר תקופה של התבססות, מנדי התחתן והעסק גדל. הוא הרחיב את העסק לתינוקיות ולמספר קבוצות גיל שונות בכמה מוקדים בחיפה. נולדו לו ארבעה זוגות תאומים. כל השמונה למדו במוסדות שלו. הוא מסביר: "כשזוג התאומים הראשון שלי נולד הבנתי שאני רוצה משפחה גדולה ושאצטרך להרחיב את הגן שלי ולהפוך אותו להיות רווחי למשפחה. בנוסף, היה ביקוש רב להירשם לגן, לא רק מהציבור הדתי, שעד כה היה עיקר הקליינטורה שלי, אלא, דווקא מהציבור החילוני, שהיו כמהים למקום בו יעניקו לילד שלהם ערכים של חיבור למסורת, לאהבת האדם, למולדת. כך, נוצר מרקם מיוחד של דתיים וחילונים יחדיו".

איך משלבים בין ניהול גן לטיפול בילדים שלך שנמצאים בגן עצמו?

"באותה תקופה, כשילדיי היו בגנים שלי, כבר עסקתי בניהול החינוכי והפיננסי של המוסדות ולא שימשתי כגנן אישי. הייתי אחראי לליווי והכוונה של הצוות המטפל ולא ריכזתי קבוצה כלשהי", מנדי משיב, ומוסיף: "השילוב של ניהול גן כשהילדים שלך נמצאים בתוכו, לא היה פשוט. בכל פעם שהייתי עובר בקבוצות, כחלק משגרת היום יום, הייתי רואה את ילדיי והם רצו יחס מיוחד ממני, שלא תמיד יכולתי לתת. עם הזמן, למדתי לעשות את זה בצורה נכונה והם למדו להבין שאבא שלהם לא זמין תמיד. בטחתי מאוד בצוות שעבד לצידי, ולכן הרגשתי בטחון רב לשים את ילדיי במוסדות שלי".

כיום, הגן משמש כגן דתי אך משלב בין כלל האוכלוסייה. מנדי ממשיך בניהול מוסדותיו ובהנחיית הורים, מנהל את העסק יחד עם אשתו אתי, ובין ספסלי הגן ניתן לראות את נכדיו.

'אשתי הרוויחה פי 3 ממני'

גם גדי פולק בחר במקצוע שאינו פופולארי בקרב המין הגברי, ודאי זה של לפני כמה דורות – עבודה סוציאלית. את גדי אני פוגשת ארבע שנים לאחר שסיים את עבודתו כמנהל מחוז ברווחה ויצא לגמלאות.

גדי מספר: "כשהשתחררתי מהצבא עבדתי במשטרה במשך שנתיים. הייתי חוקר ועבדתי עם עבריינים שונים, בתוך עולם קשוח ומסיבי. לאורך הזמן הבנתי שתפקידי הוא לעזור לאנשים ולא להילחם במערכת או בבני אדם. הרגשתי שאני לא מהסוג של החוקר, שעוסק בפתיחת תיקים, בתקיפות ובמשא ומתן שכרוך בהרבה אגו והשלטת סדר. הגעתי בכל בוקר לעבודה כשוטר ורציתי להקיא. לא התחברתי לזה.

"האהבה והסקרנות לבני אדם משכו אותי למקצוע הטיפולי. החלטתי ללכת לעבוד עם עיוורים, ללוות אותם בשגרת היום יום וקיבלתי מכך משמעות רבה. היה לי סיפוק. הרגשתי שכשאני נותן ומקבל פידבקים חיוביים, אני מרגיש חי. כשהבנתי שמה שנותן משמעות לחיי היא הנתינה בחרתי במקצוע של עבודה סוציאלית והלכתי ללמוד את רזי העבודה. ראיתי שאני אוהב בני אדם, שיש בי סקרנות אין-סופית לעולם הזה ושיש בי רגישות שמתאימה למקצוע. מבחינתי, אין דבר יותר מרתק מנפש האדם".

גדי למד תואר ראשון בעבודה סוציאלית מטעם אוניברסיטת בר אילן ותואר שני בעבודה סוציאלית קלינית, תוך שהוא מתגורר בנהריה ונוסע יום יום משם ועד לאוניברסיטה במשך חמש שנים.

כבר בתחילת דרכו הבין כי כדי לממן את עצמו ולהביא משכורת יפה הביתה, הוא יצטרך להתקדם לתחום הניהולי ולעסוק בעבודה נוספת מהצד. לכן, הוא ניסה לשלב בין שני העולמות, אך לא זנח את העולם הטיפולי. הוא מספר: "כשסיפרתי לאשתי שאני רוצה ללמוד עבודה סוציאלית, היא לא הבינה על מה אני מדבר. היא חשבה שאני הולך להיות מטפל סיעודי, אבל תמכה בי מאוד. כך יצא שהלכתי ללמוד בגיל מאוחר עבודה סוציאלית. הדבר היה כרוך במאמץ רב ובהשקעה, אך היה לי גב תומך ונהניתי מהלימוד.

"מבחינה כלכלית המקצוע לא מניב משכורת גבוהה. זה היה אחד מהחששות הגדולים שהיו לי בבחירת המקצוע. אשתי עבדה בזמנו בבנק לאומי והרוויחה פי 3 ממני והיה לי קשה עם זה. ידעתי שעל מנת שארוויח טוב, אני חייב להתקדם לתפקידי ניהול או לפתוח קליניקות פרטיות. ולכן, הלכתי ללמוד תואר שני בעו"ס מטעם אוניברסיטת בר אילן, ולמדתי פסיכותרפיה, שבעזרתו השלמתי את השכר שהייתי צריך כבעל משפחה".

אז מה עוזר לגבר שמכניס פחות כסף מאשתו להרגיש בנוח בתוך החברה הפטריארכלית שבה חי אז?

"כל החברים שלי היו עורכי דין, רופאים או מהנדסים, אבל כשלמדתי פסיכותרפיה עברנו טיפולים ולמדתי להיות עם ביטחון עצמי. היה לי ביטחון עצמי ולאורך השנים בניתי אותו יותר", גדי טוען, וממשיך: "גם המטופלים שלי סייעו בעניין, עם הפירגון שקיבלתי מהם. אני מקבל פידבק חיובי מהעולם ומרגיש שלם עם זה. אני מאמין שבני אדם מתחברים זה לזה בלי קשר לאריזות שלהם; החיבורים הם אמתיים, וכל מה שמעבר הוא סתם קישוט ומסיכות שמנסות לחצוץ".

מבחינה כלכלית המקצוע לא מניב משכורת גבוהה. זה היה אחד מהחששות הגדולים שהיו לי בבחירה בעבודה סוציאלית. אשתי עבדה בזמנו בבנק לאומי והרוויחה פי 3 ממני. היה לי קשה עם זה

עולם של סטריאוטיפים

כיום גדי נשוי, בן 70, אב לשלושה ילדים וסב לשישה נכדים. הוא יוצא 8200, ולאורך השנים כיהן במספר רב של תפקידים ברווחה כגון: מפקח, סגן מנהל מחוז, ולבסוף גם מנהל מחוז בעצמו. כיום הוא מתנדב מסור בער"ן, משתתף בוועדות השחרורים של בתי הסוהר וגם עוסק בטיפול אישי.

אירוע אחד לא יוצא מראשו של גדי, במהלכו נפלה בו ההבנה מדוע יש יותר נשים בתחומו מאשר גברים. הוא נזכר: "אני רוכב על אופניים יחד עם קבוצה של מהנדסים לשעבר. יום אחד, רכבנו על הטיילת וראינו אישה על כיסא גלגלים. לאורך כל שהותנו שם, הם ניתחו את כיסא הגלגלים שלה. איך הוא עולה על החוף, את הגודל שלו, את הזווית שצריכה להיות ועוד. בעודי נדהם מהסיטואציה המתרחשת לנגד עיניי, שאלתי אותם: 'תגידו, ראיתם בכלל שיש אישה נכה על אותו הכיסא?!' זוהי ההבחנה בין גברים לנשים עליה אני מדבר. אמת, הכישורים שנדרשים לתחום הטיפולי הם נשיים יותר – צריך להיות רגיש, אמפתי ולדעת להכיל. צריך גם מודעות עצמית גבוהה ותשומת לב לבני אדם. כל אלו הם יותר מאפיינים של נשים. גברים, בדרך כלל, הם יותר רציונליים ומשימתיים".

אך הסטריאוטיפים, הולכים לשני הכיוונים, כפי שעולה מסיפור נוסף שגדי נזכר בו: "הייתי בכיתה של התואר השני שלי, עם 28 נשים ושני גברים. יום אחד, המזגנים בכיתה התקלקלו והנשים ביקשו מאתנו לסדר את המזגן, על אף שלא היינו מוכשרים לכך. וכשפניתי לאחת מהן ושאלתי אותה: 'למה את חושבת שאני יודע?', היא ענתה בפשטות: 'כי אתה גבר'. העולם רווי בסטריאוטיפים, כך אנחנו חיים".

ואף על פי כן, גדי סבור כי לנוכחות גברית בתחום העבודה סוציאלית יש משמעות וחשיבות רבה, בייחוד בתחום של הטיפול הזוגי: "יש הרבה מאוד גברים שמעדיפים שבתוך מערכת הטיפול יהיו גברים שיבינו אותם, שיוכלו להזדהות אתם. בתחום הגירושין, גברים מרגישים פעמים רבות שהעובדות הסוציאליות שקובעות את דמי המזונות לא מבינות אותם, והם חושבים שאם זו הייתה דמות גברית, המצב היה משתנה", הוא מאמין.

תכונות שלא שייכות רק לנשים

אורן ראובן מייצג את הדמות הגברית הצעירה כאן. הוא בן 29, נשוי, אב לרואי, ובעל תואר בסיעוד. עד לא מזמן עבד בקופ"ח כללית כאח בקהילה. כיום הוא סטודנט במדעי הרפואה המעוניין להמשיך ולהתפתח בתחום הרפואי.

אז איך מגיע בחור צעיר לעסוק במקצוע כמו סיעוד? בלי שום היסוס, אורן מגיב: "מגיל צעיר נמשכתי לתחום הרפואה, הטיפול והעזרה לאדם. בגיל 16 התחלתי להתנדב במד"א ובשירות הלאומי שירתתי כחובש באמבולנס. היה לי ברור שזה התחום שלי ובכיוון הזה אני הולך. הדרבון הגיע מהרצון העמוק לעסוק בתחום הרפואי לעזור ולטפל, וההחלטה ללמוד דווקא סיעוד הייתה דיי ספונטנית. בגיל 22 נרשמתי למכינה באוניברסיטת חיפה ומשם המשכתי ללימודי סיעוד. המהלך השגרתי או המקובל, פחות עניין אותי והייתי חדור מטרה".

התגובות מהמשפחה ומסביבתו של אורן היו תומכות ומקבלות.

אורן: "לא הייתה תפיסה פרימיטיבית בנוגע להאם מדובר במקצוע גברי או נשי. שאלות בנוגע לבחירה הזו, הגיעו דווקא מסביבת מטופלים שמידי פעם מציינים שלא רואים הרבה גברים במקצוע, במיוחד לא בקהילה, ועדיין, כמעט ואין התייחסות של המטופלים או הצוות לעניין המגדרי למעט מקרי קצה, כגון: בהרמת מטופלים כבדים, שבזה יש העדפה לגברים. זה מובן וברור לכל. בפעמים נדירות חוסר הנוחות מגיע דווקא מצד מטופלות, נשים צעירות שלא מרגישות בנוח שגבר יבצע בדיקה שאישה יכולה לעשות. דבר שהוא הגיוני ולגיטימי מבחינתי".

חלומו של אורן הוא להיות רופא. הוא טוען כי רצון זה אינו נובע מהקושי המגדרי שבמקצוע הסיעוד, אלא מונע מהדחף להתעסק בתחום הרפואה באופן המלא ביותר. להיכנס לעולם החשיבה האנליטית ולא להישאר רק בתחום הטיפולי הפרקטי.

כשהוא נשאל האם הרצון להמשיך לכיוון רפואה מונע גם משיקולים של ניסיון ליישר קו עם המגמה הקיימת בשוק, הוא משיב בשלילה: "אני מאמין כי עבודתי מהווה חריגה מהנורמה במובן הסטטיסטי, ולא במובן העקרוני. לכן, לא הייתי צריך שכנועים עצמיים על מנת לבחור במקצוע הזה. אני מרגיש שלם עם מקומי כיום, ולא זה מה שמניע אותי לשנות כיוון. אני סבור כי כיום, ניתן לראות יותר ויותר אחים במקצוע. זאת בגלל שהמקצוע דורש אמפטיה, יכולת הכלה, אהבה לאדם. תכונות שאינן שייכות לנשים בלבד".

 

אני סבור כי כיום, ניתן לראות יותר ויותר אחים במקצוע. זאת בגלל שהמקצוע דורש אמפטיה, יכולת הכלה, אהבה לאדם. תכונות שאינן שייכות לנשים בלבד

הביצה והתרנגולת

שאלת האופק של אפשרויות התעסוקה וצפי התפלגותן במגזרים השונים, מעסיקה רבים מאתנו. איך ישתנה השכר של מקצועות שונים, בעוד עשור? האם עדיין יהיו פערים בין גברים לנשים מבחינת שכר? האם תהיה התפלגות שווה בין המינים במקצועות השונים? האם המציאות שבה יש רוב נשי במקצועות מסוימים תשתנה, כפי שמשתנה בעשור האחרון, במקצועות הגבריים?

גדי: "לדעתי מדובר בפרדוקס 'הביצה והתרנגולת'. הרבה גברים לא הולכים למקצועות של חינוך, עבודה סוציאלית, סיעוד ועוד, בגלל המשכורת. יותר נשים מנותבות לשם כיוון שזה יותר נוח להן וגמיש. זוהי תקרת הזכוכית. אם המשכורות היו גבוהות יותר היינו רואים שם גם גברים. אבל, זה כבר משתנה ולדעתי זה עוד ישתנה הרבה".

גם מנדי מאמין שהתפלגות גברים ונשים במקצועות השונים עשויה להשתנות: "גברים רבים התקשרו אליי במהלך הדרך להתייעץ על הצעד שבבחירת המקצוע הזה ועל הקשיים שעלולים להתרחש לאורך המסע הזה. העסקתי בעבר גנן גבר, וזו הייתה בחירה טובה לשעתה. יש הרבה יתרונות בשילוב ואופציות להרוויח מכך. והנה, אני מאוד אוהב את העבודה שלי ולא רואה את עצמי במקצוע אחר. עם הדרכה נכונה, זה יכול לעבוד".

מציאות זו מוכיחה לנו, אולי, את הפלא שקיים בעבודה משולבת של גברים ונשים. שאין חוקים בנטיית לב. שאולי המשכורות בשוק והסטיגמות מנסות להכתיב את המציאות, אך יש גם אחרים שבוחרים להקשיב לליבם. שמעיזים לחלום ובגדול. שמצליחים לשנות סדרי עולם בעצם היותם הם. קשובים לעצמם. מכירים ביכולתם. הלוואי ולא יהיו אלו רק קומץ. הלוואי, וכולנו יחדיו, נלמד ללכת אחר הקול הקורא לנו. יש שינוי. הוא מתרחש ממש לנגד עינינו. רק צריך לשים לב אליו. למצוא אותו. לתת לו להיות.

(בא תשפ"ג)