הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)
החברה האנושית היא יצירה אלוקית מופלאה ומורכבת. ההתבוננות בתהליכים החברתיים שנוצרים בה מרתקת. בדרך כלל נוצרת בה שכבה מובילה שמכתיבה את סדר יומה. לעיתים שכבה זו הופכת לקבוצה הגמונית שמכתיבה גם את סדר היום התרבותי והמנטלי. היא זו שקובעת מה נכון, מה חשוב, ומה ראוי להערכה. אם קבוצה זו 'מתאהבת' במעמדה, היא מתחילה להתנהל כ'אליטה' סגורה בתוך עצמה, ומפתחת תווי היכר וגינונים, שעלולים לייצר כלפי שאר החברה רגשי התנשאות.
בתוך הקבוצה עלולים להתפתח כלפי קבוצת ה'אליטה ההגמונית' רגשות קנאה, הסתייגות, ואף עויינות. לפעמים אצל חלק מהקבוצה עלולים להתפתח רגשי נחיתות. תחושה שהם פחות מוצלחים ואינם שווים לבעלי 'האליטה ההגמונית'. יש ביניהם שגם עלולים להשתכנע שערכם פָּחוּת ביחס ל'אליטה ההגמונית' ולכן אין הם ראויים ל'הכרה' ו'הערכה'. רגשי נחיתות מחוללים גם חוסר בטחון עצמי ורצון 'לרצות' את ה'אליטה ההגמונית', לקבל את 'אישורה' לכך שהם 'בסדר'. לאמץ את התפיסות והדעות של ה'אליטה ההגמונית' ולשכנע את עצמם שהן נכונות וצודקות ובכך לאבד את העצמאות החשיבתית והערכית.
זהו סוג של 'עבדות' תרבותית וערכית. מבחינה חיצונית אלו אנשים חופשיים לעשות כרצונם אולם הם 'משועבדים' לאחרים בדעותיהם ובערכיהם. אם 'יזכו' 'להתקבל' לחברת 'האליטה ההגמונית' הדבר ייתפס אצלם כהישג כביר. תופעה דומה אנו מזהים בתהליכים חברתיים הנוצרים במקומות עבודה, בין העובדים לבין עצמם ובינם לבין ההנהלה. העובדים תלויים בהנהלה, וזו מכתיבה לעובדים את גישתה, לעיתים בניגוד לדעתם האישית. קבוצת המנהלים מתנהלת בינה לבין עצמה כקבוצה מובילה וסגורה. גם בקרב עובדים מן השורה נוצרת לא פעם תופעה של 'אימוץ' הדעה של בעלי המרות בהנהלה, 'יישור קו' ושכנוע עצמי שלדעה העצמית של העובד אין מקום ויש לבטלה כלפי דעת בעלי המרות.
מאידך גיסא, עשויים להיות בחברה כאלה שיתעקשו על עצמאותם ודעתם, ולא יסכימו להיות 'כפופים' ולשעבד את עצמם ואת דעתם ל'אליטה ההגמונית', עד כדי העמדת אלטרנטיבה והתייצבות אמיצה כנגדם.
הפרשיות הראשונות של ספר שמות, עוסקות בשעבוד מצרים, כעבדים ש'כפופים' לרצון המשעבדים: יכול אדם להיות "עבד", מבלי שיהיה עליו עול סבלות, ויש העמוס סבלות, אבל איננו עבד. "עבדות": שלילת החירות – נתגשמה ב'עבדות מצרים', במעמד העבדות, שהטילה עליהם מצרים" (רש"ר הירש שמות פרק ו). וביציאה מעבדות לחרות, לנאמנות לעצמיות, עיקרה של הגאולה היא היכולת להתייצב מול ההגמוניה ולא להשתעבד לה. לכן נבחר דווקא משה רבנו, שגדל כנסיך בארמון פרעה, להיות מנהיג הגאולה. מנהיג שאין לו רגשי נחיתות ונמיכות קומה בפני ההגמוניה: "ומחשבות השם עמקו ומי יוכל לעמוד בסודו ולא לבדו נתכנו עלילות. אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס. והושיע בנות מדין מהרועים בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו" (אבן עזרא שמות ב ג).
מכאן נלמד על ערכי העבדות והחרות, השעבוד והגאולה. לא רק בהקשר של יציאת מצרים אלא גם ביחס לחיים האישים והחברתיים שלנו בהווה: "החירות הצביונית היא אותו הרוח הנישאה שהאדם (כפרט) וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שווים את ערכם, מה שאין כן בעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית – במה שהאחר מוצא שהוא יפה וטוב" ("מוסר הקודש" עמ' קמ"ב).
(וארא תשפ"ג)
