הרב יצחק דביר (מרבני כושרות)כשהבינו חכמים שהגלות לא תהיה קצרה, ביקשו להציב גבולות ברורים בין ישראל לעמים כדי להילחם בהתבוללות. לצד איסור 'בישולי גויים' הידוע, גזרו חכמים שלא לאכול מאפים שנאפו ע"י גוים. הגזירה הכבידה על הקהילות היהודיות בעולם, מפני שמאפיות של יהודים לא תמיד היו מצויות, והוטל עליהם לאפות את לחמם בעצמם. עם השנים נקבע שהאיסור לא יחול על מאפיות ציבוריות, אלא רק על לחם שנאפה באפיה פרטית.
בימינו ההיתר לאכול מלחם מסחרי כמעט אינו מעשי. בעבר היה הלחם מכיל רק מים, קמח ושיאור, אך הנדסת המזון התפתחה מאוד והלחם מכיל לעיתים עשרות חומרי גלם הכוללים חומרים משמרים, חומרי התפחה וחומרים מתחלבים. למשל: בלחם יכול להימצא חומר מתחלב (אמולספייר) מספר E471 שמופק בדרך כלל משומן בעלי חיים שאינו כשר.
מסתובבות בעולם רשימות כשרות שונות הטוענות כי ישנם לחמים בעלי מתכון מסורתי שאינם מכילים רכיבים בעייתיים ומותרים ללא הכשר. קשה מאוד להסתמך על מידע כזה משום שגם אם כל רכיבי הלחם כשרים, כדי שהלחם לא יידבק אל התבנית מורחים על התבניות שומן שלעיתים רבות מקורו מן החי (חזיר) והוא טרף לחלוטין.
כמו כן, בדרך כלל במאפיה משתמשים באותן תבניות לסוגי מאפים שונים. מבחינה הלכתית, אם במהלך היממה האחרונה נאפו על התבנית מאפים אחרים בעלי מרכיבים בעייתיים – הלחם אסור באכילה. יתירה מזאת, כל מי שראה פעם תבניות של מאפיה מסחרית יודע שהן אינן מצטיינות בניקיונן, ולכן גם אם לא השתמשו בהן ביממה האחרונה – הלחם ייאסר מחמת הלכלוכים הדבוקים בהן. לכך יש להוסיף כמובן את איסור 'חדש', אליו יש לחשוש בכל קמח דגן החל מחודש אלול ועד לחג הפסח באותה השנה.
למעשה: אין לאכול לחם מסחרי ללא השגחת כשרות, אלא אם בדקנו את כל רכיביו, את השומן שרגילים למרוח על התבניות, ואת השימושים האחרים שרגילים לעשות בהן. מובן שזהו בירור שקשה לערוך ללא הכשרה מקצועית מתאימה. כאשר מקומיים מציעים לאפות בשבילנו, בדיקת הרכיבים פשוטה יותר, ובמידה ואין חשש 'חדש' ומשטח האפיה נקי – יש להשתתף בהדלקת האש / החשמל וכך הלחם מותר. (ויגש תשפ)
