הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')
גישתו של יהודה אל יוסף לאחר שנתפס הגביע באמתחת בנימין משקפת את גישתו הכללית בחיים, שזיכתה אותו ואת צאצאיו בהנהגה. ניתן לעמוד על גישה זו תוך השוואה להתנהלותו של ראובן הבכור, ולראות בשורה של מקרים כיצד ראובן פועל באימפולסיביות ומקבל החלטות פזיזות, בעוד יהודה פועל בשיקול דעת ובמגמה של פיוס והידברות עם הניצבים מולו.
א. במכירת יוסף ראובן מנסה למנוע את הריגת האח באמצעות הדבר הראשון שהוא רואה בסביבה: "הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה… וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ". בדרך זו יוסף לא ייהרג על ידי האחים בידיים, אך ימות מות ייסורים איטי בבור. יהודה, לעומת זאת, ממתין להזדמנות הנאותה ביותר, והיא נקרתה בסופו של דבר בדרך של הידברות עם הסוחרים הישמעאלים שמבטיחה את הישארות יוסף בחיים.
ב. ראובן ויהודה חטאו שניהם בענייני נשים. ראובן שכב את בלהה, פילגש אביו, ויהודה התעלם מחובתו כלפי תמר כלתו, בא עליה כשהתחפשה לזונה וגזר דינה לשריפה. אולם מראובן לא נשמעה אף לא מילה אחת של חרטה, הודאה או הכרה בחטא, ואילו יהודה הכיר בטעותו והכריז ברבים: "צָדְקָה מִמֶּנִּי".
ג. כשהאחים מסתבכים במצרים בירידתם הראשונה, סונט בהם ראובן ומטיף בצדקנות בלתי משכנעת: "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד". שיטת ה"אמרתי לכם", היא שיטה ידועה של חכמים שבדיעבד, הנכשלים בזמן אמת, אך יודעים להטיף מוסר לכולם. יהודה נמנה עם האחים שעשו חשבון נפש והכריזו: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ".
ד. כאשר על האחים לשוב ולרדת מצרימה לשבור אוכל, ויעקב מסרב לשלוח את בנימין, מציע לו ראובן: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ", אמירה אימפולסיבית פזיזה וחסרת אחריות, בעוד יהודה ממתין לשלב בו כלו כל הקיצין, ואז פורס בפני יעקב את האפשרויות, ומשעבד את עצמו ואת מצפונו, שכבר הוכיח את עצמו, כערובה להחזרת בנימין: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ".
ה. בטרם ירדו מצרימה בוחר יעקב ביהודה ולא בראובן להיות חלוץ לפני המחנה "להורות לפניו גושנה". כשקבוצת אנשים מבצעת הגירה למקום זר, החלוץ צריך לדעת להידבר עם אנשי המקום, כדי להכין את הקרקע לבאים אחריו, ולכך יהודה הוא האיש.
ו. טבעי אפוא שכאשר גביע המשנה למלך נמצא באמתחת בנימין, רק יהודה היה מסוגל להידבר עם יוסף, ובמקום להתווכח ולטעון שהגביע הושתל בשקו של בנימין, הוא בוחר בטקטיקה של פיוס, מודה בעובדות, מכיר באשמה, ומציע עצמו לעבד במקום בנימין.
ז. בברכות יעקב אבינו לפני מותו הוא הדגיש את הפזיזות המסוכנת של ראובן: "פַּחַז כַּמַּיִם", שכן זו הייתה תכונתו האופיינית. יהודה, לעומת זאת, התברך בשררה של מלכות "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה", שכן מלכי ישראל צריכים ללכת בדרכו: להכיר בחולשותיהם, להודות על האמת, ולנקוט בדרכי פיוס והידברות על מנת להוביל את העם לתיקון ולהצלחה.
ואכן, מאוחר יותר יתגלו תכונותיו של יהודה בקרב בני שבטו: "ויגשו בני יהודה אל יהושע" (יד, ו) מתוך "הגשה של פיוס" (ב"ר צג), והן בלטו אצל גדולי המלכים שיצאו ממנו: דוד ושלמה. דוד הצעיר נהג בגישה של פיוס מול שאול, וכשיכול היה להרוג את רודפו, העדיף לכרות כנף מעילו או לקחת את צפחת מימיו, ולהשתמש בהם כאמצעי להידברות. דוד הבוגר הודה בפה מלא בחטא בת שבע, והפך להיות מורה הדרך הגדול של התשובה. דוד הזקן סלח לאבשלום על הריגת אמנון, וכשהלה מרד, הוא העדיף לעזוב את ירושלים ודרש להימנע מהריגתו. שלמה המשיך בדרך זו, ולמרות שאדוניה התנשא לאמור "אני אמלוך", העדיף להתפייס עמו ולהשאירו בחיים שיהיה לבן חייל. בהמשך לכך גם המשיח, שעתיד לצאת מיהודה, יהפוך את בני האדם משונאים לאוהבים, וכדברי הרמב"ם "יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד… שכם אחד" (הלכות מלכים, יא, ד).
יהודה הציב לדורות דגם של מנהיגות שעומדת על שלושה יסודות: הודיה בטעויות מבלי להדחיק ומבלי לטייח, חיפוש תמידי של דרכי תיקון לבעיות ותקלות, ונקיטת גישה של פיוס והידברות. כולנו נקראים יהודים, כדי שנדע להטמיע בחיינו את הדגם של יהודה. אין ספור סכסוכים ואי- נעימויות בחיינו המשפחתיים והחברתיים יימנעו אם נאמץ את גישת "ויגש" כגישה שיטתית בחיים. (ויגש תשפ)
