ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם

בפרשתנו מופיע לראשונה שם ישראל בתורה. פעמיים בפרשה. הראשונה לאחר שנאבק יעקב כל הלילה עם האיש המזוהה עם מלאכו של עשו, ובפעם השנייה לאחר פרשת שכם בעלותו לבית אל לשלם את נדרו כאשר נראה אליו האלקים לאשר את דבר שינוי שמו.

וצריכים אנו לעיין בכפילות זו ובייחוד בסדר הדברים, שהרי שמו של ישראל ניתן לראשונה ע"י מי שמתחרה עימו על ההובלה והבכורה ומתוך כך על ההמשכה של ההיסטוריה האנושית, ודורש לעצמו את שם ישראל לאורך כל חשכת הגלות ורק בהגיע אור עלות השחר מודה ליעקב שהוא הוא הראוי לשאת שם ישראל עליו (ומעניין לשים לב לכך שגם בגלותנו אנו הפיזית היה מי שרצה לקחת לעצמו את שם ישראל בטענו שהוא הוא ישראל שברוח אל מול מי שלדבריו אכזב שהינו רק ישראל שבבשר). רק לאחר כל התהליך הנ"ל, מקבלים הדברים את אישרורו של הקב"ה עצמו.

גם צריכים אנו לשים לב להבדל שבסגנון הדברים: בראשונה כתוב: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל" ובשנייה "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, ויקרא את שמו ישראל".

כלומר, בא הכתוב ללמדנו שישנם שני שלבים בבירור זהותם של צאצאי האבות עד שיכולים הם להשיג את שמם המיועד להם טרם נברא העולם, למי שבשבילו נברא העולם, כפי שפירש רש"י על המילה "בראשית": בשביל ישראל שנקראו ראשית.

מימד נוסף מתגלה בכך, שלהבדיל מאברהם שמאז שמשנה הקב"ה את שמו מאברם לאברהם, משתנה שמו כליל והקורא לאברהם אברם עובר בלאו ובעשה, הרי שלגבי יעקב אין בשינוי שמו בכדי להעלים את שמו הקודם. יתירה מזו, למרות שינוי שמו הכתוב בעצמו מרבה להשתמש בשמו הקודם יותר מבשמו החדש. מכאן, שהזהות של יעקב כישראל עדיין אינה מושרשת לגמרי. ליתר דיוק, ניתן לומר שבחינות יעקב וישראל מתקיימות תדיר במתח ביניהן. כשהאחת מתגברת השנייה נחלשת. חשוב, אם כן, לדעת מתי משתמש הכתוב בשם יעקב ומתי בשם ישראל ומדוע, כיון שדבר זה מאיר את נסיבות קיומנו כעם מאז ועד עתה.

דבר אחרון שצריכים אנו לציין הוא שכל האמור לעיל מתרחש בעת חזרתו של יעקב מגלותו אצל לבן, תוך כדי מאמצים שבינתיים לא יצליחו להביא לעולם את השבט השלוש עשרה. ראשית מנסה יעקב להביאו עם שכם בחפשו דרך להשיא את בתו מחוץ למשפחת האבות למי שיהיה מסוגל להוות את הקשר בין ישראל לעמים (אומר המדרש על הפס' "ויחן את פני העיר" – תיקן להם מטבעות, תיקן להם שווקים, תיקן להם מרחצאות, הרומזים ל"האשה נקנית בשלוש דרכים […] בכסף – מטבעות, בשטר – שווקים ובביאה – מרחצאות היינו מקווה"); וכאשר הדבר נכשל הוא מנסה להוליד את השבט הי"ג עם בלהה שפחת רחל: "ויסע ישראל ויט אהלה מהלאה למגדל עדר. ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן … ויהיו בני יעקב (רק) שנים עשר". מכאן, שקריאת השם ישראל קשורה לבחינת האחדות המתבטאת במספר י"ג העולה לאח"ד. בעתיד, ישיג יעקב את מבוקשו, וזאת שוב בצאצאי רחל, כאשר יכניס במקום יוסף את אפרים ואת מנשה, בניהם של יוסף ואסנת (שהינה בתה של דינה משכם), למניין השבטים. אמנם, ביציאת מצרים, יתגלה הצורך באסטרטגיה אחרת לחלוטין, כאשר שבט לוי ייבחר לשמש בקודש (במקום הבכורות לכל שבט) ויושם במרכז הזירה תוך הרחקת יתר השבטים מההתעסקות הישירה בענייני הקודש. כך ששבט לוי מקבל את התפקיד של המאחד לכל השבטים במקום דרגת יוסף שהייתה המובילה בעבר (שראה בחלומו והנה מאלמים אלומים בתוך השדה – כלומר מחפשים את הדרך לאיחוד השבטים והמידות).

ובגלות שלאחר חורבן בית שני, התכנסה כל הזהות היהודית (ולא הישראלית שהיא בחינת האיחוד של כל השבטים יחדיו) אל תוך מסגרת עבודת הקודש של שבט לוי כשלא היה לכל ישראל חלק ונחלה בארץ. אולם, כשהתחיל לנצנץ אור הגאולה בסביבות שנת הת"ר (כפי שנאמר "קול התֹר נשמע בארצנו"), התחילו הבחינות האחרות לחפש שוב את מקומן הראוי להן כל אחת לפי ערכה, כי בעת הגאולה האחרונה צריך כל שבט לחזור לתפוס את דרגתו באחדות שוויונית גמורה, כדי שישוב ויתגלה שם ישראל עליהם. ובאותה התקופה עצמה החלו לפעול הכוחות המושכים את עם ישראל לשוב אל מולדתו ולארצו.

הדברים מוארים כרגיל לאור פירושו של רש"י המאור הגדול, שהרי ידוע שבעוד פשט הכתוב מספר את הדברים שהיו (ושיש להם משמעות ולדורות הבאים) הרי שפירושו של רש"י בא להאיר ולהסביר לדורות הבאים את משמעות הכתוב בתורה עבורם. כדי שלא רק ידע מאין הוא בא אלא גם לאן הוא הולך ואיפה הוא נמצא.

וכך, על "לא יעקב יאמר עוד שמך" מסביר רש"י: "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמייה, כי אם בשררה ובגלוי פנים", כלומר, הכל היה גלוי בפני כולם וקנאתו של עשו ושנאתו היו הגורם לכך שיעקב הצטרך לקבל על עצמו גם את התפקיד שעשו ביזה. שלב זה של הכרת מהות ישראל ע"י העמים הוא ההכרה גם בשורשי שנאת ישראל למשך כל הדורות, ובעת שובו לארצו מתחילים העמים להודות בעל כרחם שבסופו של דבר היהודים הם באמת ישראל.

וכשהקב"ה מאשר בבית-אל ש"לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל", מסביר רש"י: "לא כאדם הבא במארב ועקבה אלא לשון שר ונגיד". זאת כיון שעתה הוא חזר לארצו (ולכן מיד באה שוב הברכה והבטחה שהארץ שנתנה כבר לאברהם וליצחק תינתן דווקא ליעקב ולזרעו – שמא יחשבו כי היות ונתנה לאברהם יש בה חלק לישמעאל, והיות שנתנה ליצחק יש בה חלק לעשו, אמר הכתוב: לך אתננה, וחוזר ואומר ולזרעך אחריך אתן את הארץ) על מה ששלח יעקב לעשו: "עם לבן גרתי" הסביר רש"י: "לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר". רק מצב זה של גרות בחוץ לארץ הוא המבטיח את הזכות לשוב לארצנו כשר ונגיד. רק אם לא מרגישים אנו ב"בית" כאשר הננו מחוץ לא"י, יכולים אנו לקבל את הסכמת הגויים לכך שביתנו הוא רק בא"י. ו"אז יאמרו בגויים הגדיל ד' לעשות עם אלה" ונאמר גם אנו "הגדיל ד' לעשות עמנו".

בחוץ לארץ רק השם יעקב מתאים לנו ואזי בחינת ישראל חסרה כביכול והשכינה מתמעטת: "שריה בגויים, אין תורה". לכן, כשיורד ישראל למצרים אומר הכתוב: ויאמר אלקים לישראל (שהיה עדיין בארץ ישראל) במראות הלילה (שהראה לו את הגלות) ויאמר יעקב יעקב (שהינו יורד למצרים) וכן היות ולמרות כל מה שאמרנו בסופו של דבר מעיד הכתוב כי "ויחי יעקב בארץ מצרים" (בזמן שיש חיות ליעקב בחוץ לארץ) אזי "ויקרבו ימי ישראל למות" (ימי ישראל בסכנת התדרדרות). וכן כשהוא בקטנות כי "האחד איננו" במשך כל התקופה של היעלמותו של יוסף הוא נקרא יעקב. וכשיודיעו לו ש"עוד יוסף חי" או אז "ותחי רוח יעקב אביהם", ומיד: "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי".

ובהקשר זה ראוי לשים לב לכך שהנאמר ליעקב: "שוב לארצך ולמולדתך…"  הוא המשלים את הנאמר לאברהם "לך-לך מארצך וממולדתך…". שניהם יוצאים מאותו המקום ללכת אל אותו המקום.  אבל אצל יעקב מתגלה בבירור איזו היא הארץ והמולדת האמיתית, דבר שהיה עוד בהעלם מה אצל אברהם, כך שהדגש אצל אברהם היה צריך להיות על היציאה בעוד שאצל יעקב הדגש צריך להיות על התשובה.

הנה כי כן שם יעקב מורה על הגלות ועל חוסר השלמות של בית ישראל, בעוד ישראל מהווה את היותנו שלמים והולכים בדרך ד' בארצנו.

(וישלח תשפ"א)