מתי מותר להרהר אחר מידותיו של אלוקים?

"וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". ודרשו חז"ל (סנהדרין קי"א): "…ועל דבר זה נענש משה רבינו, שנאמר (שמות ה') 'ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חבל על דאבדין ולא משתכחין! הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא-ל שדי, ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך. אמרתי לאברהם (בראשית יג') 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה', בקש מקום לקבור את שרה – ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ולא הרהר על מדותי. אמרתי ליצחק (בראשית כו') 'גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך', בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה, שנאמר (בראשית כו') 'ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים' – ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב (בראשית כח') 'הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה', ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטה – ולא הרהר אחר מדותי. ולא אמרו לי מה שמך. ואתה אמרת לי 'מה שמך' בתחלה, ועכשיו אתה אומר לי (שמות ה') 'והצל לא הצלת את עמך'. 'עתה תראה אשר אעשה לפרעה' (שמות ה', ו') – במלחמת פרעה אתה רואה, ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים".

משה רבינו מגיע עם ציפיות גבוהות למצרים. על אף שאלוקים הזהירו שפרעה הולך להקשות את לבו והכין אותו למציאות הקשה ולאכזבות שיהיו לו בתהליך הארוך לקראת הגאולה – בכל זאת משה על סף ייאוש. משה נתקל במציאות המורכבת לקראת הגאולה בהפתעה, כאילו שלא הוכן לקראת זה. מתוך כך משה פונה לאלוקים ומטיח לעברו שאלות קשות. לכאורה משה צודק, אז מדוע חכמים מבקרים אותו בצורה כל כך חריפה, שכאילו משה, בניגוד לאברהם, יצחק ויעקב, מהרהר אחר מידותיו של הקב"ה?

פרופסור אבי שגיא בספרו "אור מתוך הסדק" בעקבות קרל יספרס מבחין בין "האשמה משפטית" ל"אשמה קיומית". אשמה משפטית מבוססת על המחשבה הליברלית, אשר מניחה- בלשונו של שגיא- "חזקת חפות מוחלטת לכל אדם. מבחינתה, האדם מכונן את עצמו מתוך עצמו ואינו מותנה בשום גורם שמחוצה לו. אין הוא נושא בחטאי אחרים. הוא בן־ חורין, וככזה איננו עבד להיסטוריה… החפות מניחה שכל קיבוע של אדם ברשת הקשרים של יחס לאחר או לחברה, המטילה עליו אחריות, היא פגיעה בכבודו".

מנגד, מציעה לנו היהדות, כפי שעדיין היא משתקפת אצל יהודי אתיופיה, אשמה קיומית. סיסמת האשמת הקיומית היא 'אני אשם', כך שהפרט איננו המרכז אלא הקהילה. האמון ההדדי מחזק את הקולקטיב והחשד מפרק אותו. התיאולוגיה האתיופית מעוגנת היטב בתפיסה של אשמה קיומית, המבוססת תפיסה תודעתית של כניעות, קולקטיביות, אי-ודאות וכאוטיות. מתוך תפיסה זו מובן אפוא מדוע האמונה האתיופית, בדומה לתקופה הקדם מודרנית, אינה שואלת למה זה קרה? אלא למה (lema). שאלת ה-למה? מובילה לאשמה משפטית. שאלת ה- למה (lema)? מובילה לאשמה קיומית. נראה שכאן נעוץ ההבדל בין הרהוריו של משה אחר מידותיו של אלוקים ובין הרהוריהם של האבות אחר מידותיו של הקב"ה.

האבות מנהלים משא ומתן עם אלוקים מתוך האשמה קיומית. אמנם היו להם שאלות קשות כלפי אלוקים אבל טענותיהם כלפיו פגמו באחריותם האישית למצב המורכב והמאכזב שהיו נתונים בו.  לעומת זאת, נראה שמשה רבינו מנהל משא ומתן עם אלוקים על בסיס האשמה משפטית. משה מתקשה לקחת אחריות על המצב ובכך, בפעם הראשונה, מהרהר אחר מידותיו של אלוקים, ועל כך חז"ל מבקרים אותו. כמובן שמשה רבינו עובר תהליך מנהיגותי, הוא יצליח לעבור טרנספורמציה תודעתית ומנהיגותית משיח של האשמה משפטית לשיח של האשמה קיומית. השיא היה בשבירת הלוחות על ידו.

אולי זאת הסיבה שיהודי אתיופיה הצליחו להביס את פחד החיות והמדבר במסע מאתיופיה לארץ ישראל ומעולם לא הרהרו אחר מידותיו של הקב"ה. גם בארץ, חרף העובדה שהממסד התקשה להכיר ביהודי אתיופיה כיהודים גמורים ושהיחס כלפיהם היה לא ברור – בכל זאת יהודי אתיופיה מעולם לא הרהרו אחר מידותיה של מדינת ישראל והחברה הישראלית. בכל המשברים הם ניגשו אל הסיטואציה מתוך שיח של האשמה קיומית לצד האשמה משפטית. הם לא נתנו לאכזבה להוביל אותם לשיח של האשמה פוליטית או לאיים בעזיבת הארץ.

כאשר משה מתייצב בפני בני ישראל, הם ממאנים להקשיב לו. נראה שכולנו בחברה הישראלית נתונים במצב של קוצר רוח ועבודה קשה ואף אכזבות מהמצב החברתי, הפוליטי והדתי אבל זאת ההזדמנות שלנו ללמוד מקהילת יהודי אתיופיה בישראל – שחרף מה שעבר עליהם הפגינו תמיד אחריות אישית ותמיד היו עם אוזן קשבת לזולת. שנזכה לשמוע אחד את השני ושנהיה מסוגלים להבין אחד את השני – גם אם אין אנו מסכימים.

(וארא תשפ"ג)