הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')חומש בראשית, שהחל באדם החוטא, מסתיים ביוסף המתקן. אדם וחווה הועמדו בפני פיתוי, וכשלו בו, ואילו יוסף נדרש להתמודד עם פיתוי קשה ועמד בו. אדם וחווה לא ידעו לתקן ולעשות תשובה, ואילו יוסף השכיל לבצע שינוי גדול לטובה. ההקבלה והקשר בין אדם וחווה ליוסף בולטת לעין במרכיב מרכזי של הפיתוי: ההליכה אחרי העיניים.
החטא הראשון החל מהתלהבות חווה ממראה עיניה: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם… וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם…" (בראשית ג, ו-ז). התיקון של יוסף מתחיל מהתלהבות אשת פוטיפר ממראה עיניה: "וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה… וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי" (בראשית, לט, ו-ז). בעקבות בחירתם הרעה של אדם וחווה: "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם", ובעקבות בחירתו הטובה של יוסף "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ". אדם וחווה גורשו ויצאו החוצה מביתם, מגן עדן, בעוד יוסף "וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה".
יוסף עצמו נדרש לתהליך של תשובה כדי שיעמוד בניסיון. בראשית דרכו אף הוא נטה ללכת שבי אחרי עיניו, והתקשה לרסן את עצמו. בהיותו "נער" הרועה את אחיו, היה יוסף מביא "אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם", ולדברי המדרש: "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו". יוסף הצעיר נמשך אפוא אחר עיניו, והשתמש בכוח הראייה לשלילה. יוסף הנער התאפיין בהחשבת היופי החיצוני: "שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה" (רש"י עפ"י בר"ר פד, ז).
ברם, במהלך תהפוכות חייו ביצע יוסף שינוי כיוון, ולדברי חז"ל אף קיבל על עצמו נזירות לשם כך. על ברכת יעקב לפני מותו: "תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו", אומר המדרש: "נזיר ממש היה" (בר"ר, צח). שינוי זה אפשר ליוסף לעמוד בניסיון אשת פוטיפר חרף המאמצים הגדולים שהשקיעה כדי לפתותו. לדברי חז"ל "בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים", ובהחלפת בגדים פעמיים ביום כדי למשוך את עיניו (יומא, לה, ב). היא היתה "מענה אותו בדבריה", ומאיימת שאם לא ייענה לה: "אני אחבשך בבית האסורין, אנקר את עיניך… אכפוף את קומתך" וכדומה, אך דבר לא הועיל לה (אבדר"נ נוסחא א, טז).
משהגיע למלכות ארב הפיתוי ליוסף באופן יום-יומי. על מילות הברכה: "בן פורת יוסף בנות צעדה עלי שור", מספר המדרש: "היו בנות מלכים מציצות עליו דרך החרכין והיו משליכות עליו שירין וקטלין ונזמים וטבעות כדי שיתלה עיניו ויביט בהן, אעפ"כ לא היה מביט בהן" (בר"ר צח, יח).
על מעלת יוסף ניתן לעמוד מתוך השוואה לאבשלום, שכמו יוסף היה יפה מראה באופן מיוחד: "וּכְאַבְשָׁל֗וֹם לֹא־הָיָ֧ה אִישׁ־יָפֶ֛ה בְּכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְהַלֵּ֣ל מְאֹ֑ד" (שמואל ב, יד, כה-כו). שניהם ייחסו חשיבות רבה לשיער ראשם, ולדברי רבי יהודה הנשיא אף אבשלום היה נזיר (נזיר ד, ב). ברם, "אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו", ואילו יוסף שהיה מסלסל בשערו למד בתהליך השינוי והתיקון שלו להימנע מגאווה זו.
יוסף זכה במסורת לכינוי "הצדיק" בשל היותו "גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ" (אבות ד, א). גבורתו זו רלוונטית ביותר לגברים בחברה בת זמננו. ההתמודדות עם בעיית היצר הגברי נעשתה בעבר באמצעות הדרת נשים מהמרחב הציבורי והסתרתן מעיניי גברים, כדברי הרמב"ם: "גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה… שאין יופי לאשה אלא לישב בזווית ביתה" (הלכות אישות יג, יא).
כיום, לעומת זאת, גנאי הוא לאישה אם ימנעו ממנה לצאת מביתה, ושבח הוא לה כשהיא תורמת לחברה ולכלכלת המשפחה, ומממשת את כישוריה ומשאלותיה. במציאות חדשה זו גברים נדרשים לעבור תהליכי סובלימציה ושינויי התנהגות, ולסגל לעצמם שליטה עצמית.
יוסף היה היהודי הראשון שחי בסביבה רווית פיתויים וסיכונים רוחניים, ונדרש לשליטה עצמית בעצימות גבוהה. בעמידתו בהצלחה בניסיונות חייו הציב דגם מעורר השראה לגבר בן זמננו המתמודד עם ניסיונות החיים המודרניים.
(ויחי תשע"ט)
