מנהיגות וגדולה של רועה נאמן

משה רבנו הוא מודל של גדולה ומנהיגות שממנו יש ללמוד לדורות

שעת משבר לאומי היא שעת מבחן לציבור ולמנהיגות כאחד. שעת משבר יוצרת עומס כבד של אחריות המוטלת על כתפיהם של המנהיגים, של מתח גדול וקושי. המנהיגים נבחנים בשעה זו ביכולת שלהם לנהל את המשבר. להתייצב מולו בקור רוח ובשום שכל ולגבש את הפתרון הנכון לבעיה שנוצרה. פתרון שבעקבותיו הבעיה תיפתר בצורה הטובה ביותר האפשרית, ומבחן ליכולת המנהיגותית שלהם כלפי חוץ וכלפי פנים. כלפי חוץ אל מול גורמי המשבר וכלפי פנים אל מול הציבור, לייצר אמון ולהפיח בו תקוה, שתגייס את העוצמות ואת הכוחות החיוביים שיש בו כדי להתמודד עם המשבר. לפעול בצורה שכל חלק מהציבור יתרום לשם כך את המיטב שבו. הציבור נושא אליהם עיניו ומצפה למוצא פיהם ולדרך שאותה יתוו. ולא פחות מכך רוצה לראות בהם אנשי מופת בעלי גדולת נפש שיוכלו לבטוח בהם ובשיקוליהם העניינים, לגופו של ענין. לראות כיצד כשרון הנהגתם בא לידי ביטוי. אולם לא פחות מכך גם כיצד הם מתעלים מעל שיקולי אגו קטנוניים ואינטרסים צרים, ומתנהלים בנאמנות ובמחוייבות לאומה ולגורלה גם אם היא כרוכה במחירים אישיים כבדים. שהתנהלותם אינה מתנשאת אלא באה מתוך ענווה. הציבור קורא את מנהיגיו, הרבה יותר ממה שנדמה להם. גם אם המנהיגות מנסה ליפות את התמונה באמצעות יח"צנות, מעצבי דעת קהל, אסטרטגים ויועצי תדמית, בסופו של דבר הציבור לא טיפש. ואם חלילה הוא מגלה שמנהיגיו חסרי עמוד שדרה ואינם עומדים בצפיות, מצוקת המשבר מתגברת. משום שהעם מרגיש חוסר אונים.

מאז שעם ישראל עלה על במת ההיסטוריה הוא נאלץ להתמודד עם משברים ברמות קושי שונות, ביניהם משברים שאיימו על קיומו. הזיכרון ההיסטורי הלאומי של עם ישראל יודע להוקיר את מנהיגי דורות העבר שידעו להוביל את הציבור, בשעת משבר, לחוף מבטחים. מהם שואבים המנהיגים שבדורות המאוחרים השראה, וכיווני מחשבה לפתרון בעיות בהווה.

משה רבנו הוא המנהיג הראשון שהנהיג את עם ישראל. מנהיג שצמח מתוך משבר קשה של עבדות פרך במצרים, ושל גזרות נוראות. משה רבנו היה צריך להנהיג את העם המושפל והמדוכא, בשעה קשה, להפיח בו תקווה, ורצון להתקדם ולהיגאל. משה רבנו היה איש מופת בעל עוצמות מיוחדות מחד גיסא, אולם גם בעל ענוה גדולה: "והאיש משה ענו מאד" (במדבר יב ג).

בפרשתנו, לפני מכת חושך, אומרת התורה על משה רבנו: "גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (שמות יא ג). יש בפסוק זה ביטויים מוכפלים: הביטוי 'גדול מאד' – כפל. ו'בארץ מצרים' נכפל ב"בעיני עבדי פרעה ובעיני עבדיו'.

בעל הטורים דורש את סופי המילים 'גם האיש משה' על שמו של משה– "ס"ת השם. בהיפוך מש"ה. רמז שנכפלה גדולתו" (שם). גדולתו הכפולה של משה רבנו היא בכך שהיא נבחנת בעמידתו כמנהיג העם מול פרעה ומצרים ובהנהגתו מול עם ישראל.

משה רבנו נקרא 'רעיא מהימנא' (זוהר ח"א קו א) – הרועה הנאמן. וזאת משום נאמנותו ומחוייבותו לאומה ולגורלה במסירות אין קץ, ללא כל שמץ של אינטרס אישי, גם במחירים אישיים כבדים. ואף מסר את נפשו עליהם בחטא העגל. על נאמנותו מעיד הקב"ה: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב ז). נאמנותו עמדה בכל המבחנים: "ולא שייך לומר 'נאמן' אלא על מי שיש בידו לעשות ואינו עושה וכו'" (העמק דבר שם, עיי"ש בהקשר). על כן הננו מזכירים בתפילתנו מידי יום שבת בתפילת שחרית: "יִשְׂמַח מֹשֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ כִּי עֶבֶד נֶאֱמָן קָרָאתָ לּוֹ".

מתוך גדולת נפשו המשיך להנהיג את העם בנאמנות גם כשהעם היה לעומתי. גם כשהיו כאלה שהקשו עליו, אתגרו אותו, ולא הוקירו לו טובה. 'הרועה הנאמן' לא נטש את הספינה בעת משבר כדי 'לעשות לביתו', ונלחם בעד עמו.

על כן משה רבנו הוא מודל של גדולה ומנהיגות שממנו יש ללמוד לדורות.

(בא תשפ"ג)