הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)התורה מתארת את המשבר הכלכלי והקיומי של מצרים לרגל הרעב: "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען, בשבר אשר הם שוברים וגו'. ויתום הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען. ויבואו כל מצרים אל יוסף לאמור: הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אפס כסף וגו'. ויאמר יוסף: הבו מקניכם וגו'. אם אפס כסף וגו'. ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו, כי חזק עליהם הרעב" (בראשית מז יד-כ). 'יוסף המשביר' מנהיג את הכלכלה המצרית בעת משבר. הוא מכריז על 'משטר צנע' – ואספקת מזון בפיקוח ממשלתי, לפי קצבה שוויונית. המצרים נותנים לו את כל כספם ורכושם כדי שיוכלו להציל עצמם ממות ברעב: "קשה הוא הרעב! שהרי לשעה קלה אבד כל ממונם ומכרו כל בהמתן, ולא עוד אלא שמכרו גופן ואדמתן" ('מדרש הגדול' כאן).
תמונת מצב זו משקפת ניגודיות: בשגרה – אנשים מסוגלים לסכן את חייהם בשביל כסף, ואילו בשעת משבר וסכנה – מוסרים את הכסף בשביל להציל את החיים. רמת הסיכון שאנשים לוקחים על עצמם כדי להתפרנס ולהשׂתכר נלקחת בחשבון גם בהלכות הלנת שכר: "'וְאֵלָיו, הוּא נוֹשֵׂא אֶת-נַפְשׁוֹ'- מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה? לא על שכרו?!" (ב"מ קיב א). וברש"י: "'ואליו הוא נושא' – כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו, לעלות בכבשׁ גבוה וסיכן בעצמו ליפול, ולתלות באילן כשעלה עליו למסוק זיתים, ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה, שמא יפול מן הכבש או מן האילן". מדובר על סיכון חיים מידתי ולא על סכנת חיים מוחלטת: "שאין הכונה במקום סכנה גמורה או ספק קרוב, שהוא איסור גדול שיכנס בזה בשביל פרנסה, ו'לא ברשיעי עסקינן' (אין אנו עוסקים ברשעים שמסתכנים בסכנה גמורה א.ש.), אלא חשש רחוק" (משפט כהן, סי' קמג). אמנם עדיין יש בכך סיכון חיים בשביל כסף, אולם זהו סיכון מידתי שנובע מצרכי הקיום האנושי ומנהגו של עולם: "ודע דאף בדברים שיש בהם סכנה מכל מקום בדבר שהוא ממנהגו של עולם ודרך הכרח אין לחוש, דהרי 'ארבעה צריכים להודות', וב' מהם: 'הולכי מדברות' ו'הולכי ימים'. הרי דאיכא (שיש א.ש.) בהם סכנה, ומכל מקום מותר 'לפרושׂ בספינה' ו'לילך במדבר' וכו', אלא ודאי דברים כאלו אשר הם לצורך העולם אין איסור כלל וכו', אבל מה שהוא ממנהגו של עולם אין לחוש לסכנה" (שו"ת שם אריה חיו"ד סי' כ"ז, ועי' ב'פת"ש אה"ע סי' ע"ה, ו').
שגרת החיים עלולה ליצור תמונה מעוותת לגבי סדר העדיפויות. ה'נחשב' גובר על ה'חשוב'. אנשים עלולים להתמסר לצבירת רכוש ועשיית כסף גם במחיר של סיכון החיים. אולם בשעת משבר וסכנה סולם העדיפויות האמיתי מתבהר.
ישנן חברות שעבורן הכסף אינו אמצעי, אלא מטרה בפני עצמה. התורה רואה בו אמצעי: "כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר לא יהיה בליבו לקבוץ ממון בלבד! אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אישה" (רמב"ם דעות ג ב).
היחס לכסף ולעולם הקרייריסטי הוא אחד מהסוגיות המרכזיות של התורה בחיי המעשה. העידן ההישגי והקרייריסטי בו אנו חיים מאתגר את העולם הערכי והדתי. קיים ניגוד בין עולם ערכי דתי הרואה בכסף אמצעי ולא מטרה, ומעמיד בראש הסולם הערכי את הערכים ולא את ההצלחה החומרית והכלכלית, לבין חברה שמאדירה את ההצלחה הכלכלית ואת הכסף. הכסף נתפס אצלה כמנוע כלכלי בלעדי שמניע את הקידמה, וכגורם למוטיבציה האנושית להתאמץ, ליצור ולפתח את העולם. חברה ששיש בה רצון להתעשר בקלות, שמעריצה עושר, ומציבה אותו כמדד ל'הצלחה בחיים'.
ההשתלבות והשותפות של האדם הדתי במרחב החברתי והכלכלי חושפת אותו לעולם קרייריסטי, שמאתגר את סולם הערכים שלו. ברור הסוגיה לעומק הוא ערובה לשמירה על עולמו הערכי לבל ישחק. (ויגש תשפ)
