הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)בשעה שהאחים חוזרים לבית אבא הם משתפים את יעקב אביהם בחוויות שעברו עליהם במצרים וכמובן את דרישת השליט להביא את בנימין למצרים. יעקב נתקף בחרדה בשומעו את הדבר. הראשון שמעז ומנסה לשכנע את יעקב הוא ראובן: 'וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ'. המדרש מבקר את ראובן על 'הצעתו' – וכי יהרוג הוא את שני בניו?! לעומתו יהודה פונה ליעקב בצורה אחרת. אבל יש הבדלים נוספים בין השניים. ראשית התזמון שונה, שכן יהודה ממתין לרגע שהרעב יהיה בלתי נסבל ויהיו חייבים לרדת למצרים ורק אז פונה לאביהם. אולם לא רק בתזמון עסקינן אלא אף בסגנון. יהודה גם משתמש בשפה אחרת: 'אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים'. יהודה ערב לבנימין ואינו מעמיד את ילדיו כתנאי לקיום המשימה. מדובר בנטילת אחריות מלאה על כל מה שיקרה. חז"ל שיבחו את יהודה וסברו שהוא שואל כעניין. שכן התזמון מושלם וניסוחו משכנע. לפי המתואר ראובן מתנהג ללא כל שיקול דעת. האמנם עד כדי כך?
בפרשה הקודמת נסמכה פרשת תמר לפרשת המכירה של יוסף ורבים עסקו בשאלת הסמיכות. שמא ניתן להבין שמותם של בני יהודה (ער ואונן) הוא עונש על מכירת יוסף. הבנים לא מתו במיתה טבעית אלא ריבונו של עולם המית אותם בעודם צעירים. מדוע הקב"ה המיתם, במה חטאו?! יהודה הוא אבי הרעיון של מכירת יוסף. משמעות המכירה היא גניבה. גם כאשר יוסף מתאר את התגלגלותו למצרים הוא אומר 'גנוב גונבתי מארץ העברים' וכידוע 'גונב איש ומכרו מות יומת'. אם כן, יהודה אחראי על גניבתו של יוסף והגעתו למצרים. מסורת היא בידנו שהגונב משלם כפל – ואכן יהודה שילם כפליים – במות שני בניו. נראה, כי גם האחים ראו במיתת שני בני יהודה עונש על מכירת יוסף. הוכחה לכך ניתן להביא מדבריו של ראובן באומרו לאביו 'את שני בני תמית'. יהודה הוא הנציג האחראי כלפי ה' על מכירת יוסף והוא נשא בתוצאות המכאיבות. כעת כשראובן מפציר באביו שישלח אתו את בנימין, הוא בעצם אומר שהוא מתחייב להחזירו בשלום, ואם לא יצליח במשימתו הוא מקבל על עצמו עונש הדומה לעונשו של יהודה אחיו, ששני בניו ימותו. לפי הסבר זה ראובן אינו מתכוון שיעקב יהרוג את שני בניו אם הוא לא ישיב את בנימין, אלו אמנם דברי שטות – כטענת המדרש. ראובן מבקש להעצים את הבטחתו להשיב את בנימין, ולשם כך הוא מאמץ את העונש שקבל יהודה על מעשהו במידה ולא יצליח במשימתו. לפי הסבר זה ראובן אינו מתנהג בטיפשות. אמנם התזמון בדבריו והתוכן אינם מוצאים חן בעיני יעקב. מצד שני, הצעתו של יהודה משכנעת, שכן יהודה למד היטב מכלתו תמר מה כוחו של ערבון, שכן העירבון שהפקיד בידה הציל את חייה. אם כן, יהודה למד שעירבון זו ערבות. אמירתו של יהודה היא אמירה חזקה יותר דווקא משום שמדובר בערבות ונטילת אחריות. ערבות היא התחייבות בלתי מסויגת ומתפשרת.
אכן בבוא הזמן שיעמוד יהודה לפני יוסף וישתדל בכל כוחו לשכנעו להחזיר את בנימין לאביו הוא יאמר: 'כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים'.
בתחילה בו בזמן שהאחים התנכלו ליוסף, זרקו אותו לבור והתעלמו ממנו ולבסוף מכרוהו לא הייתה ניכרת כל ערבות. אולם כעת שעומדים הם לפני יוסף עומד יהודה המוכר ומולו יוסף הנמכר ואומר לו ערבתי לילד (בנימין) ואין בכוחי לצער את אבא. שינוי בתפיסת העולם של יהודה גרמה ליוסף לחזור בו ולאפשר את חזרתו של בנימין לחיק המשפחה. (מקץ תשע"ה)
