הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)חלוקת הפרקים בתנ"ך, כפי שכולנו משתמשים בה היום כדי לציין מקום בתנ"ך, באה ממקור שכלל אינו יהודי. היא מיוחסת לבישוף נוצרי כלשהו, ואף שהזהות אינה וודאית, אין מחלוקת על כך שמקורה בתיאולוגיה הנוצרית. לא זו בלבד, אלא שפעמים רבות מתברר כי כלל לא מדובר בנושא טכני של הפנייה למקומות על ידי פרקים ומספרים, אלא בפרשנות תיאולוגית. די לנו אם נתבונן במקום בו הוא התחיל את פרק ב' בספר בראשית, כאשר יום השבת אינו מסיים את פרק א', כדי להבחין במגמה לשלול את מעמדו של יום השבת. זו דוגמא אחת בלבד, וניתן להביא עוד רבות כמותה. הבעייתיות בחלוקה זו גדולה עוד יותר בשל העובדה שהיא מנוגדת לחלוקת המסורה, בין אם מדובר בפרשיות שלמות, ובין אם מדובר בתחילת פרקים שאינם חופפים לפסקאות של המסורה. החלוקה הזו אף נכנסה לתוך בית הכנסת עצמו, שכן במקומות רבים מחליפים קורא שיר השירים בתחילת פרק, ואף זו דוגמה אחת בלבד.
כיצד ייתכן הדבר? הדבר נובע מסיבה אחת פשוטה: הפרקטיות. על אף כל נימוקי הנגד, אין מחסום הניצב מול נוחות השימוש, היעילות והשפה המשותפת שהחלוקה הזו יוצרת. תופעה זו מלמדת אותנו על כך שפעמים רבות ניצבות המהותיות והיעילות זו מול זה, וידה של השנייה תהיה על העליונה, לפחות כצעד ראשון.
האם ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, ולהתכוונן לחלוקה המקורית היהודית, לפרשיות ופסקאות? נראה שלא, שהלוא הדבר יחייב להדפיס את כל ספרי הקודש מחדש, וכן רבים רבים מספרי המחקר, שכן בכולם יש הפניות לפרקים ולפסוקים. אמנם, נעשו ניסיונות לטעון שחובה לעשות זאת – אך הם התאדו במציאות. ברם, לא מדובר בסוגיה בינארית, לאמור: או לקבל את חלוקת הפרקים כפי שהיא או למחות אותה מתחת השמיים. דומה שהדרך הראויה היא שאף שאנו ממשיכים להשתמש בהפניות הנוחות שהחלוקה לפרקים מאפשרת – כאשר אנו עוסקים בקריאה ציבורית, בלימוד תנ"ך ובענייני קודש אחרים, נכון יהיה לעשות זאת לאור חלוקת המסורה ולא לאור חלוקת הפרקים. וכך נמצא את עצמנו מחד גיסא מטפחים עוד ועוד את הייחודיות של הפרשיות העבריות, ומאידך גיסא מפעילים בנוחות את החלוקה לפרקים ופסוקים.
ואולי נכון הדבר גם בעוד סוגיות, כגון התאריכים. התאריך העברי הוא נשמת חיינו, והוא ארגון הזמן הייחודי לעם ישראל. התאריך הלועזי, בעיקר בשל העובדה שהוא כתוב בספרות, הוא הרבה יותר נוח לשימוש, וודאי שהעובדה שהוא שפה משותפת עם כלל העולם רק מעצימה את המציאות הזו. וגם כאן, מוטלת עלינו חובה לטפח את הזיקה המהותית לתאריך העברי, להשתמש בו, לחגוג לאורו, לארגן את הזמן ואת המועדים המיוחדים שלנו בשימוש בו. וכאשר אנו נזקקים לשימוש פרקטי, בו אנו גם חוברים אל אחרים – להבין את עוצמתה של המעשיות, ולא להילחם בה, כי אם לנקוט בה בצורה מצומצמת, אך לחיות ביסודו של דבר לאור הלוח המיוחד של עם ישראל. (ויחי תשפ)
