מהנדס האווירונאוטיקה והחלל שהפך למורה, פקיד הבנק שעבר להפקת אירועים והמטפלת ברפואה אלטרנטיבית שעשתה הסבה לגרפיטי

עבודה מועדפת: מה גורם למהנדס אווירונאוטיקה וחלל, לעזוב את תפקידו בחיל האוויר ולבחור בחינוך? * מה מניע אדם, באמצע החיים, לשנות קריירה מפקיד בנק למפיק אירועים? * איך בוחרים לעסוק בגרפיטי על פני קליניקה מצליחה לרפואה אלטרנטיבית? * שלושה אנשים שבאומץ רב, סללו דרך חדשה – מסבירים

גיתית ליבמן, הייתה קומונרית בגוש קטיף בזמן הגירוש. זה השפיע עליה עמוקות, וכך גם על המקצוע שבחרה ללמוד לאחר מכן. אך בשלב מאוחר בחייה, ולאחר שצברה הצלחות מקצועיות בתחומה, החליטה לעזוב את הקליניקה הפרטית שהקימה וללכת אחר ליבה.

"הכל התחיל מתקופת השירות שלי בגוש קטיף בזמן הגירוש. זו הייתה חוויה מטלטלת ואינטנסיבית מאוד", היא משתפת. "כשסיימתי את שנת השירות, לא ידעתי לאן פניי מועדות. הרגשתי שנזרקתי לפתע לחיים חדשים והתמודדתי עם תחושת הכאב והאובדן כתוצאה מהגירוש. לכן, חיפשתי ללמוד מקצוע שקט ורגוע, שיאפשר לי לא רק לעזור לאחרים, אלא אף לחיות את חיי בשלווה. זו הסיבה שבחרתי ללמוד את תחום הרפואה המשלימה".

במהלך ארבע שנים סיימה גיתית את לימודיה במקצוע 'הרפואה המשלימה' עם התמקצעות בתחום. מאז, הספיקה לבנות את שמה בתחום והקימה קליניקה מצליחה בשומרון.

הייתה זו מודעה אחת, בשבת אחת, שגרמה לה להרהר מחדש בהחלטתה. "הכל התחיל ממודעה בעיתון של שבת. על גבי המודעה הופיעה השאלה: 'רוצה להיות ציירת קירות?' זה הדליק אותי ישר והחלטתי לאזור אומץ ולבחון את הנושא", היא נזכרת, ומציינת: "כמובן שהנטייה לאמנות לא הגיעה בפתאומיות. תמיד אהבתי לצייר. גם אם מעולם לא למדתי את זה לעומק, היה לי את הכישרון ואת התשוקה לכך".

אבל, ציירת קירות, זה לא מקצוע שמחליק לכולם בגרון. כשגיתית החלה לשתף את סביבתה, הבינה שהיא קצת לבד במערכה. "בעלי ראה זאת בהתחלה כשיגעון ורבים מהסובבים אותי הרימו גבה והתעניינו בעיקר בגובה השכר שאני עשויה לקבל. אך, למרות זאת, ידעתי לאן אני הולכת ואף אדם לא יכול היה להזיז אותי מהשגת החלום", היא מתארת.

מחלום למציאות

בשלבים הראשונים, גיתית חילקה את זמנה בין הגרפיטי לטיפול ברפואה משלימה, אך מהר מאוד מצאה עצמה נשאבת לעולם הגרפיטי, והחליטה להקדיש את מלוא זמנה לעיסוק שליבה חפץ בו: "ההתחלה הייתה עבורי תענוג, סוג של חלום שמתגשם לו. לאחר שסיימתי את הקורס, התחלתי לצייר על קירות, על כובעים וחולצות ולעבוד על תיק העבודות שלי. חילקתי את הקליניקה שלי ל-2; חצי קליניקה טיפולית וחצי סטודיו.

"בחמש השנים הראשונות הייתי משלבת בין שתי העבודות ונהניתי מכל העולמות. הייתי יוצאת בבוקר לסדנה וחוזרת בצהריים לילדיי. במהלך הצהריים הכנתי את הזמנות הגרפיטי ולקראת ערב, כשהילדים נרדמו, הייתי יוצאת לקליניקה לרצף טיפולים. עם העומס והוספת הסדנאות, הבנתי שהלב שלי כבר לגמרי בגרפיטי ולא ברפואה משלימה, ולכן סגרתי את הקליניקה".

כשהיא נשאלת על הקושי שבבחירת מקצוע אחר ועל הגעגועים שאולי לעיתים צפים בה, היא מספרת, שאכן ישנם כאלו: "בקליניקה שלי הייתי מטפלת בין השאר בתחום הפוריות. יש כמה ילדים ברחבי השומרון, שאני יכולה לזקוף לזכותי שנולדו. קיבלתי הודעה פרטית מאימהותיהם, כשהתבשרו על ההיריון. יש נשים נוספות שעזרתי להן מבחינות רפואיות אחרות. וזהו הקושי הגדול בבחירת מקצוע אחר. העובדה שאני לא יכולה לעזור לעוד נשים. אני בתהייה מתמדת מול עצמי לגבי המיקום של השליחות האמתית שלי בחיים.

"אני נמצאת כיום במקום שבו הלב שלי רוצה להיות וזהו הדבר החשוב ביותר. להיות קשובה לעצמי, לחלום ובגדול ולהגשים כל חלום".

על גבי המודעה בעיתון הופיעה השאלה: 'רוצה להיות ציירת קירות?' זה הדליק אותי ישר והחלטתי לאזור אומץ ולבחון את הנושא

מהמטוס לכיתה

את איתן אבוחצירא אני פוגשת מספר ימים לפני סיום הסמסטר. כמחנך וכמורה, מדובר בזמן הלחוץ בשנה. אך, איתן, כמנהגו, מצליח לחלק את זמנו. בין טיפול בחמשת ילדיו, לטיפוח זוגיות. בין ישיבות מורים והורים לעיסוקו בפוליטיקה, אני מצליחה לתפוס אותו לשיחה.

מאז שהיה קטן איתן חלם להיות טייס. כשהוא החל את דרכו המקצועית, הוא בכלל היה מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, ועסק בתחום כשמונה שנים.

איתן: "כשהייתי קטן מאוד אהבתי את תחום התעופה. עד היום, אינני יכול שלא להביט מעלה כשמטוס מרחף בשמיים. אני חושב שהאהבה הזו הגיעה מהסקרנות הבלתי פוסקת שלי ומהרצון להיות חופשי ומשוחרר, גבוה מכולם. תמיד רציתי להיות טייס, אך זה לא התרחש לצערי, ובכן, עדיין לא. כשהבנתי שלא אוכל להתקבל לקורס טיס, החלטתי להיות מהנדס מטוסים בתקווה שמשם אצליח להגשים את החלום. כך, מצאתי את עצמי לומד ארבע שנים לתואר ב'הנדסה, אווירונאוטיקה וחלל' בטכניון".

כשאיתן הגיע לחיל האוויר, הוא היה עם מטרה ברורה ויחידה: לקבל כרטיס כניסה לקורס טיס. לאחר ניסיונות מרובים, הוא הגיע עד למפקד חיל האוויר ונדחה על הסף. אט אט, הבין כי עיסוקו אינו הדבר שהוא רוצה לעשות בחיים והחל לתכנן את צעדיו הלאה. הוא מסביר:

"היה רגע אחד, בו נפל לי האסימון. היה זה בסוף השירות הצבאי שלי, כשישבתי מול המחשב וכתבתי את הספרה השלוש מאות אלף בקוד עליו עבדתי. באותו רגע, נזכרתי שאמרתי לעצמי אי אז, בסיום התואר בטכניון, שלעולם לא אעשה את זה. ולמרבה תדהמתי, עשיתי זאת.

"הבנתי אז, כי כל עולם התכנות בנוי על עבודה מול מחשב, דבר שלא רציתי לעשות מלכתחילה. בראיונות לחיל האוויר, נאמר לי שהתפקיד משלב גם עבודה עם המטוס, אך בפועל, לא נגעתי כמעט במטוסים. אמנם, נהניתי מאוד מהפן החברתי ומהצוות שאיתי, אך ידעתי שאין לי בזה אופק".

מהנדס משוחרר

לקראת סיום שירותו הצבאי של איתן, יחד עם ההבנה החדשה שהתגבשה בו, הגיעו תהיות לגבי העתיד. איתן משתף כי באף שלב בדרך, לא עלה בדעתו להיות מורה. לא לעבוד עם ילדים וגם לא ללמד:

"כשרציתי לעזוב את חיל האוויר, פניתי לתפקידיי הייטק. אך כשבועיים לפני השחרור, בעת המשבר הכלכלי של שנת 2008, נאמר לי שקליטת מועמדים חדשים נעצרת. נכנסתי למצב בעייתי, בו מצד אחד, אמרתי לצבא שאני לא מעוניין להמשיך, ומצד שני, היה קושי רב במשק במציאת עבודה חלופית. למרות זאת, זה לא ייאש אותי ופניתי לכל מקום עבודה אפשרי. בינתיים המתנתי בבית, אך המצב הכלכלי דחק ודחף אותי למצוא פתרונות אחרים".

בין חיפושיי העבודה הבלתי פוסקים, איתן גילה כי יש לו הרבה סבלנות, שהוא טוב בללמד אחרים ויודע להסביר היטב למי שסביבו, בצורה פשוטה ומובנת. אז, עלה במוחו הרעיון ללכת להוראה. הוא משתף:

"הבנתי שאולי אני לא אהפוך להיות טייס, אך אהיה משהו משמעותי אחר. אבל, למרות כל התארים שהיו לי, בשביל לעבוד כמורה, הייתי צריך לשלב לימודים של שנתיים, זמן יקר מידי עבורי, ולכן התחלתי לעבוד כמתרגל בכיתה. הייתי עוזר הוראה וקיבלתי משכורת מינימום. עבדתי בזה כחצי שנה. נהניתי מאוד מהעבודה ולמדתי הרבה. יכולתי להסתכל על תהליך ההוראה מהצד של התלמיד, להפיק לקחים ולשפר את דרכי ההוראה שלי. זו הייתה עבודה זמנית ובסיום שנת הלימוד  הייתי צריך למצוא עבודה חדשה".

 

הבנתי שאולי אני לא אהפוך להיות טייס, אך אהיה משהו משמעותי אחר. התחלתי לעבוד כמתרגל בכיתה. הייתי עוזר הוראה וקיבלתי משכורת מינימום

מורה חדש בישראל

איתן לא וויתר ומצא תוכנית מיוחדת שתאפשר לו להגשים חלום חדש ולהפוך למורה. במהלך חודש וחצי של לימודים אינטנסיביים, כחלק מתוכנית של ארגון חותם, המיועדת לבוגרי תואר ראשון, זכה איתן לקבל את תעודת ההוראה שלו. הוא מציין: "זו תוכנית שמשפיעה עליי עד היום. הייתי מוקף באנשים הטובים והאיכותיים ביותר.

"מאז ומעולם, רציתי להשפיע על הסביבה שלי. התעניינתי תמיד באידיאולוגיה ואקטואליה וגיליתי שמי שרוצה להשפיע לא תמיד יכול לעשות זאת בתפקידי מפתח. הבנתי, שזהו תהליך שאני רוצה לבנות מהיסודות, דרך המרתף. בשלבים. קומה ראשונה, שניה ואז שלישית. עם הזמן הנכון, בלי לרוץ מהר מידי, כי מי שרץ מהר נופל. ראיתי שהדרך הטובה ביותר לחולל שינוי, היא לחיות עם העם, מידי יום. כמורה, אני עושה את זה היטב. זכיתי לפגוש את כל המגזרים במדינה. עם כל אחד מהם דיברתי ונחשפתי לסיפור חייהם. אני מאמין שרק על ידי ראייה בשטח, עם הבנה של מה מניע אותם לפעולה, אוכל להגיע לשינוי הנכסף".

כגבר נשוי ובעל משפחה, מדובר בצעד נועז שבוודאי גרר אחריו תגובות רבות. מה הפידבקים שקיבלת מהסביבה?

"בהתחלה, כולם היו קצת בשוק", איתן מתחיל להשיב, וממשיך: "הם התפלאו על עצם המוכנות שלי לוותר על כישוריי ועל הרזומה שלי, ולבחור בעבודה רווחית פחות. אבא שלי התבאס בהתחלה וגם לאשתי לא היה פשוט. היא התחתנה עם מהנדס ולא עם מחנך… בנוסף על כך, ישנו הסיכון המשפחתי והכלכלי הכרוך בצעד זה. אך, היא תמכה בי לכל אורך הדרך".

דווקא מסגל המורים שאיתו, הוא הופתע לקבל תגובות שליליות: "בשנים הראשונות, הם הרבו לשאול אותי למה אני נמצא בהוראה, אם אני יכול להרוויח יותר במקצוע אחר. אך אני ראיתי בכך שליחות", איתן אומר, ומוסיף: "אני נמצא במקום שרוב הצוות בו הן מורות. אנחנו רק חמישה מורים גברים והתלמידים משוועים לדמות גברית. לאורך כל הילדות שלהם היו להם רק גננות ומורות והם זקוקים לדמות האב, לגישה אחרת להתמודדויות עם דרך חיים. אני מקווה שאני נותן להם ערך מוסף עם היותי איתן.

"גדלתי למשפחת אבוחצירא שבדרכה אני מקפיד להתמיד והיא לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ללא שיפוטיות וללא קשר למי הוא ומה הוא. בגלל זה אני מעדיף שגם אותי לא יקטלגו. חשוב לי שהילדים שלי יקבלו מודל של הורים הבוחרים להשפיע על החברה ולא רודפים אחרי הכסף. הם המטרה הראשונה שלי במה שאני עושה, וכולי תקווה שגם הם יבחרו להשפיע על החברה בדרכם".

הפקת חיים

גם אבישי נבו מצא את עצמו, ביום בהיר אחד, מחוץ למעגל העבודה. בהחלטה אמיצה, בחר להפסיק את עבודתו כפקיד בנק, ולצאת למסע חיפוש אחר המקום הנכון עבורו. הוא מספר:

"עד לפני 7 שנים עבדתי כפקיד בבנק. האמנתי שאפרוש כנפיים שם ואצליח להתקדם, אך בסופו של דבר נשארתי במקום. עבדתי קשה מאוד ולצערי, זה לא בא לידי ביטוי בשכר. לאחר שסירבו לתת לי קביעות, החלטתי שאני עוזב. למרות מסע שכנועים מצד הבנק, החלטתי ללכת אל הלא נודע. חתמתי אבטלה.

"באותו זמן, עלה במוחי רעיון לעסוק כמזכיר ישוב, תחום שסקרן אותי מאוד והאמנתי שאהיה טוב בו. עם קשרים נכונים, הצלחתי להתברג. התחלתי בתפקיד זוטר, למדתי מהשטח וחתרתי ללא הפסקה עד אשר התמניתי להיות המזכיר של היישוב פקידה בבנימין. לצערי, לא עבר זמן רב, ולאחר כחצי שנה הייתי צריך למצוא עבודה חדשה, עם התחלפות המזכירות ביישוב".

כך, נכנס אבישי בחזרה למעגל האבטלה. בניסיון להתפרנס מעבודות שונות, ללא הכנסה מסודרת. שיחה אחת עם חבר בשבת, טלטלה אותו והיוותה נקודת מפנה: "חבר שלי ניגש אליי והחל להטיח בי טענות כלפי מצבי. הרגשתי כאילו הוא גורם לי להתעורר מחדש. יצאתי מהשיחה שפוף ומיואש. כששיתפתי את אשתי, היא סיפרה לי כי השכנה שלנו הייתה במצב דומה והיא הלכה ליועץ תעסוקתי שכיוון אותה לתחום בו היא עוסקת היום. היא הציעה שאנסה גם. מעולם לא דמיינתי שאלך ליועץ תעסוקתי, הייתי עם אגו גדול מידי ובעיקר חששתי שמא ייאמר לי לחזור לתחום הבנקאות. אך, לאחר שידולים רבים מצדה, הקשבתי לה ונסעתי ליועץ תעסוקתי".

בתהליך הייעוץ, שכלל שני מפגשים ובסופם מבחנים, מצא אבישי את האור בקצה המנהרה. כשהוא נשאל על התהליך שעבר, הוא משיב בעיניים בורקות: "כשהגיעו התשובות של המבחנים, ליבי פעם בחוזקה. יחד עם אשתי, נסענו לדרום והתבשרנו ביחד כי המקצוע שאני צריך לעסוק בו הוא הפקת אירועים.

"אני מודה, לא ציפיתי לתשובה הזו. אך, במחשבה לאחור הבנתי כי בכל התחנות בחיי זה בדיוק מה שעשיתי. רק שאז עשיתי זאת בהתנדבות. היועץ הסביר לי שאני לא יכול להיות שכיר, שתפקידי להיות בעמדת ניהול ושאני לא מסוגל לקבל הוראות מאחרים. כשהבעתי חשש מהצעד המתבקש, הוא ענה לי משפט, שלעד ייחקק במוחי: 'אם אתה מפחד, עליך להוריד את הרגל מהברקס ורק אז תוכל להתחיל לעוף'".

הבעיטה מכל מקום עבודה בו הועסקתי הייתה, למעשה, המתנה הכי גדולה שקיבלתי. עם אותן סגירות דלתות, נחשפתי לכיוונים חדשים. היום אני עושה דברים אדירים

למצות את עצמך

"המפגש עם היועץ הציל אותי מבור עמוק שלתוכו נפלתי", אבישי מוסיף. "כשיצאתי מהבור, נורו המון חצים לכל מיני כיוונים. הייתי צריך לבחור באיזו דרך ללכת. הרי, 'מפיק אירועים' הוא שם כולל להרבה תחומים שונים, והיועץ לא אמר לי באיזה חץ לבחור, היה עליי ללמוד את הדרך לבדי.

"היו המון הצלחות וכישלונות לאורך המסע ולקח לי זמן למצוא את הכיוון שלי. בינתיים המשכתי לעבוד כסייר ישוב, ובערב אחד, בעודי יושב ברכב, התקשר אליי חבר טוב ושיתף אותי בקושי שחוו הוריו בארגון החתונה של בנם. הוא טען כי הם היו כמהים למצוא מישהו שידאג להכל, על מנת שיוכלו ליהנות מהחתונה בראש שקט. באותו רגע, הבנתי שמצאתי עיסוק לחיים ושאני הולך עם זה עד הסוף. לקח לי זמן עד שהדברים נבנו, אך יחד עם המון סייעתא דשמיא והמון רצון להצלחה הגעתי ליעד".

כשאני שואלת את אבישי, מהו הלקח הגדול מהתהליך, הוא עונה בכנות גמורה ובזריזות: "לא לפחד". הוא ממשיך ומסביר:

"יש שני סוגים של אנשים בעולם. יש את אלה, עם האדרנלין להצליח ולהתקדם והם רואים ברכה בעמלם. חלק מהם עושים זאת מטעמיי שליחות וחלקם מנועים מצורכי פרנסה. מאידך, יש אנשים מהסוג המחפש. שהולכים אחורה וקדימה. מתמהמהים, חוששים. את האנשים הללו שלחתי לייעוץ, בתקווה שלא יפחדו לעשות את השינוי הנדרש, שלא יחששו מלעשות צעדים נועזים, כי הסיכון הוא בעצם גם הסיכוי.

"הבעיטה מכל מקום עבודה בו הועסקתי הייתה, למעשה, המתנה הכי גדולה שקיבלתי. כי עם אותן סגירות דלתות, נפתח לי פתח של אולם ונחשפתי לכיוונים חדשים. אני מרגיש היום שאני עושה דברים אדירים. כשאדם ממצה את עצמו, הוא משיג ברכה והצלחה".

החיים הם חידה לא מפורשת. אנו מתחילים אותם בנקודת הזינוק, ומשם הכל משתנה. החיים מובילים אותנו למקומות שמעולם לא חשבנו שנגיע אליהם. במהלך הדרך, הנופים משתנים. אנו חווים עליות ומורדות. הצלחות וגם כישלונות. אך, הקסם הגלום בחיים, הוא הבחירה. הבחירה לצמוח מכל משבר. הבחירה להיות קשוב ללב. הבחירה להעז, לפרוץ קדימה, להשתנות. הלוואי ונדע כולנו להתמודד אל מול הפחד. להצליח להוריד את הרגל מהברקס, כדי שנוכל, כולנו, לעוף.