פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
"הגיעה אלי שמועה, ואני מקווה שאינה נכונה", אמר הרב יהודה עמיטל ראש ישיבת 'הר עציון' בדברים שנשא לפני כחצי יובל שנים, "שאחד הרבנים החשובים בציונות הדתית הסתפק בשאלה האם יש צורך השנה לחוג את יום העצמאות?".
הימים היו ימי הסכמי אוסלו, והארץ – ובעיקר חוגי הציונות הדתית שבה – רעשה וגעשה. תשובתו של הרב עמיטל הייתה נחרצת: "באותו רגע צף ועלה לקראתי מאמר חז"ל 'ויבכו בלילה ההוא – אתם בכיתם בכייה של חינם'. מי שרואה רק את ה'לילה ההוא', רק את היום, את ה'עכשיו', יש לו קושיות, ספקות, ספק ספיקות. אך מי שיש לו תחושה היסטורית יודע, כמו רבי עקיבא הרואה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, שעוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".
אמירה אופיינית זו היא רק אחת מהפנינות שמשוקעות בקובץ מאמריהם ושיחותיהם ליום העצמאות ויום ירושלים, של ראשי ישיבת "הר עציון" הרבנים יהודה עמיטל ואהרן ליכטנשטיין, שהופיע באלה הימים ממש.
כפי שהודגש במאמרי הפתיחה והסיכום של הספר, על ידי הרב ד"ר קלמן נוימן (עורך הכרך) והרב שלמה ברין, משנתם של הרבנים עמיטל וליכטנשטיין שונה באופן משמעותי מן השיח הרווח תדיר בעולמה של הציונות הדתית, פרי בית מדרשה של ישיבת "מרכז הרב" וצאצאיה.
במקום לדבר בשפה 'גאולית', שמיימית, בחרו השניים לדבר בשפה מציאותית. כמובן, אין הם עוצמים עיניהם לנוכח הנס הגדול שבהקמת מדינת ישראל ועצמאותה, קיבוץ הגלויות והישגי המדינה, אך בד בבד מציבים אותם בפרופורציה ראויה, תוך הצבעה לא רק על האורות אלא גם על הצללים והפגמים שעוד דורשים תיקון גדול, במישור הכלל והפרט כאחד.
כך, למשל, קורא הרב ליכטנשטיין: "איני נמנה, חלילה, עם שוללי הגולה. איני מזדהה לא עם ברנר ולא עם תלמידיו. אך המציאות בגולה היא קשה, עגומה ומרה. ניתן לבכות עליה, אך לא ניתן לטשטשה… גם מי שגדל בארץ יודע מה גדולה תלותם של בני הגולה במדינה, ודווקא של אותם אנשים שמנותקים מתורה ומצוות. המדינה מהווה עבורם עוגן לזיקה וקשר רוחניים. אכן, אין זה מצב אידיאלי. בוודאי היה עדיף שיתקשרו עם ה'שולחן ערוך' מאשר עם הדגל. ברור שמוטב היה כי ישירו את שיר ה' במקום שישירו שירי מולדת. אבל לא זאת הברירה. לדאבוננו, פסק ציבור זה מזמן לשיר את שיר ה'. הברירה היא בין שירי מולדת לבין 'אפס יהדות'. חלחלה תאחזנו אם נשאל את עצמנו כיצד היה העולם היהודי נראה כיום מבחינת יהדותו אלמלא המדינה, ללא מועדים מסוימים שמתקשרים עמה בצורה כלשהי, ללא תחושה של גאווה על קיום המדינה, ללא הסמלים שעמם ניתן להזדהות".
רעהו, הרב עמיטל, דבק בתורת הראי"ה קוק, אך בעקבות השואה והקמת מדינת ישראל, הוא קורא אותה באופן שונה, יותר ביקורתי ומושכל, מרוב תלמידיו: "אסור לנו להתחמק מהעמדת דבריו של 'הרב' [=קוק] במבחן המאורעות ההיסטוריים שהתרחשו בין זמנו לזמננו-אנו. הרב כתב שכבר 'קרוב מאד' הזמן שבו יהיה אפשר לנהל מדינה על אדני הצדק והיושר, כי העולם יגיע לדרגה כזו ששוב לא יהיה צורך בכל ההנהגות השליליות. הדברים נכתבו לפני כשמונים שנה. האם התקרבנו מאז למצב האוטופי שמתאר הרב? הרב היה סבור שתרבות המערב מלאת הדמים עומדת לקרוס לאחר מלחמת העולם הראשונה. האם יכול היה הרב לשער, שמלחמת העולם הראשונה לא תהיה הנוראה במלחמות? האם העלה הרב על דעתו כי תרבות הדמים לא תיכחד, אלא תלך ותשגשג? … דווקא בגלל מה שינקתי ממשנתו של הרב אני סבור שעלינו, ממשיכי דרכו, להתבונן במציאות ימינו כמות שהיא ולא לצטט משפטים שנכתבו לפני כשמונים שנה בלי לבחון את התאמתם לתקופתנו".
מתוך הכרה במציאות זו, מציב הרב עמיטל אתגר גדול בפנינו: "החברה היהודית בכללה נמצאת בתהליך של איבוד זהותה היהודית. אם תהליך זה יימשך, חס ושלום, יש בכך סכנה קיומית ממשית למדינת ישראל. מצד אחד יש לנו כבר כיום מאות אלפי יהודים שעלו בשנים האחרונות מארצות מזרח אירופה שאין להם כל ידיעה בהיסטוריה היהודית. יהודים שאין להם כל מושג ביהדות. יהודים שמעולם לא שמעו על גיבורי האומה וחסרים כל תחושה של גאווה יהודית. מצד שני גדל היום נוער בבתי ספר ובמוסדות השכלה שידיעותיו ביהדות מתקרבות לאלה של אחיו שעלו מברית המועצות. היהדות הדתית שגתה בחושבה שהיא יכולה להתמודד עם בעיה זו לבד. היא שגתה פעמיים. היא שגתה כאשר שחררה את הציבור החילוני מלטפל בבעיה זו. היא שידרה שדר, ביודעין ובלא יודעין, שהטיפול בבעיה זו הוא תפקידה של היהדות הדתית ולא שיתפה בו במידה מספקת את הציבור הלא דתי. ועוד שגתה כאשר הציגה את הדברים כאילו זו בעיה דתית ולא בעיה לאומית-יהודית. בכך גרמה לאותו אנטגוניזם שאנו עדים לו היום. ואנו עומדים ותמהים: הייתכן שעדיין קיימת בארץ אותה אמונה תמימה שאומרת שמספיק להיוולד בארץ ולדבר בשפה העברית כדי להיות קשור בלב ובנפש למדינת ישראל ולעם היהודי?".
מכאן נובעת דרישתו-בקשתו: "רוב רובו של העם עדיין קשור למסורת. יש שתי קבוצות מסוכנות. קבוצה אחת מסוכנת באופן אקטיבי והקבוצה השנייה מסוכנת באופן פסיבי. הקבוצה האקטיבית מורכבת מאנשים, אינטלקטואלים ברובם, שאין להם כל עניין בזהות יהודית. הקבוצה השנייה מורכבת מעולים מרוסיה שלא יודעים דבר על יהדות. הבעיה היא שהקבוצה הראשונה נמצאת במרכז ההשפעה בתקשורת ובפקידות המכרעת. אין זה עניין לרבנים בלבד. כל יהודי צריך לעשות מאמץ להציל את המדינה. מדינה ללא זהות יהודית לא תוכל להחזיק מעמד. יש היום סלידה מכפייה דתית אבל העם ברובו עדיין פתוח למסורת בדרגות שונות… אם עדיין לא נכנס בנו רעל 'הכפירה החרדית' המוציא את הקב"ה מן ההיסטוריה של תקומת מדינת ישראל וקיומה ואינו רואה בה מעשה א-לוהינו אלא מעשי אנוש חס וחלילה, עלינו לדעת כי מדינת ישראל לא תוכל להתקיים אם לא ישררו בה יחסי אחווה ודו קיום בין כל חלקי העם. רק על ידי התייחסות של יהודי ליהודי כאח אל אח, מבלי להתחשב בדעותיו ובמעשיו, נוכל לקיים את המדינה הזאת. ללא זאת מאיימת עלינו, חס ושלום, סכנת חורבן… אנו צריכים לעיין מחדש בסוגיית אופייה היהודי של המדינה ולשקול כיצד לטפח אופי זה שלא על ידי כפייה דתית ותוך כדי הפנמת ערכים דמוקרטיים".
מכאן הייתה קצרה דרכו של הרב עמיטל בתמצות משמעותה הדתית – לא רק הלאומית וההיסטורית – של מדינת ישראל: "אנו עוד רחוקים, רחוקים מאד, ממדינת ישראל האידיאלית. עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לקרב אותה. חברה צודקת יותר וערכים ציבוריים ראויים הם תנאי הכרחי לכינונה של זו. אם אנחנו רוצים לקרב את הגאולה השלמה, אנחנו חייבים להקפיד יותר על ערכים מוסריים בחיי הפרט והכלל. צמצום פערים חברתיים, דאגה לחלשים בחברה, מלחמה בעוני וגם יחס הוגן לנוכרים שחיים עמנו, כל אלה יקרבו אותנו ליום שאליו אנו מייחלים".
(אמור תשפ"ב)
